ביקור בבאר שבע


היום ביקרתי בבאר שבע.
טיילנו בעיר יותר מיום אחד במטרה להנות, וגם למצוא את העיר בבאר שבע.
במהלך הטיול התעכבנו על על מספר תחנות.

האתר הראשון – בניין מרכז הנגב, שהוא בניין שמשלב פסאג’ מסחרי עם קומת משרדים ושתי קומות מגורים מעל. הבניין תוכנן ע”י האדריכל רם כרמי, וכמו יתר המבנים שתכנן, גם המבנה הזה שנוא על כלל הציבור (שלא בצדק).

עוד לפני שהצלחתי להכניס את שני רגליי למבנה, שמתי לב לכמה נקודות קריטיות:
א. המבנה הרוס. תוספות חאפריות, חוסר תחזוקה, הריסה ברוטאלית, ניצול לא נכון, קומבינות, ושטחים לא מושכרים.
ב. המבנה שבנוי הוא שלב א’ של מיזם גדול יותר, ואת שלב ב’ מעולם לא הוציאו לפועל.
ג. למבנה אין כלל הקשר עירוני.

בליווי תמונות:


צילום מהקומה השנייה.


צילום לכיוון התקרה, הדגמה טובה של תוספות בנייה אגרסיביות שחוסמות את כניסת האור לפסאג’.


הפסאג’ הוא המשך ישיר של ציר חיצוני למבנה


והציר הזה הוא המשכו של רחוב קיים.


אפשר להבחין בציר שהבניין מנסה להמשיך, והקפתי במסגרת אדומה את השטח בו ככל הנראה היה אמור להבנות שלב ב’, ההמשך הישיר של בניין מרכז הנגב. צילום האוויר לא מעודכן, היום יש במקום חניון מסודר.

 


כך זה נראה מכיוון החניון, הבניין נראה חתוך, בעצם מעולם לא הושלמה בנייתו.

 


חבל שלעיריית באר שבע (או לגורם הפרטי שאחראי על השטח) היו תוכניות אחרות.

 


הצצה למגורים. ככה חיים מעל הפסאג’. תושבת המקום ששמחה להצטלם. המקום המצולם הוא בעצם חדר המדרגות מהקומה השלישית עד לקומה הרביעית (שתי קומות המגורים). בהחלט לא המתכונת המוכרת של חדר מדרגות בבית מגורים משותף. מזכיר מאוד את המבנה של בניין מלון מרינה מעל כיכר אתרים בתל אביב.

עוד תמונה להתרשמות.

 


המבנה מבחוץ, עם ניסיון ליצור כיכר ציבורית, עליה ארחיב בהמשך.

גן ציבורי סמוך לכיכר הנ”ל. מקום לא מטופל גם הוא.

אחרי הטיול במרכז הנגב, פיצינו את עצמינו במקום ששרוי במצב הרבה יותר טוב – אונ’ בן גוריון. אהבתי מאוד את המקום, מזכירה מאוד את שאר הקמפוסים בישראל, ובתוך כך אחת האוניברסיטאות היותר מטופחות ונעימות שהייתי בהן. לא הבאתי תמונות של האוניברסיטה, אני מניח שלא חסר באינטרנט מידע ותמונות על המקום.

מיד אחרי האוניברסיטה ביקרנו ב”מעונות ג'” שתוכננו אף הם ע”י האדריכל רם כרמי, הם נקראים כך פשוט כי הם נמצאים בשכונה בשם “שכונה ג'” שנמצאת ממש ליד האוניברסיטה.

לראות מבנה של רם כרמי שמתפקד כייעודו המקורי ללא הרבה שינויים, החרבות וקומבינות היה פיצוי ועידוד חביב אחרי הטרגדיה של מרכז הנגב.


ממש כמו בית הספר שבו למדתי, ליידי דיוויס ת”א (שתוכנן גם הוא ע”י רם כרמי), כל קומה שונה מזו שמתחתיה, ולא ברור מה הצידוק לתכנון השונה בכל קומה. זה קצת מפריע, אך שוב, משמח לראות מבנה מזן אדריכלי מושמץ כזה, שמשומר די טוב.

עוד דוגמא


כמו כל המבנים של כרמי מהתקופה, אין חסימה הרמטית מהחוץ, דבר שנותן תחושה מאוד נעימה ומשוחררת לשהות במבנים שלו.

תמונה מהמבנה לכיוון צפון מזרח, ברקע אנדטרת חטיבת הנגב, עליה אפטפט בהמשך.

 


עוד חלק ממעונות ג’ – הפעם מבניין אחר, שגם הוא מזכיר מאוד את בית הספר ליידי דיוויס ת”א בו למדתי.

 

 

 

 

 

 


הגשר המחבר האוניברסיטה עם תחנת הרכבת הסמוכה, ארוך מאוד ונעים ביותר!


יותר מידיי שטח

עכשיו אדבר יותר על העיר באר שבע.

כמו כל ערי ישראל, זו עיר בעייתית מאוד. רשימת הבעיות לא קטנה, אך בניסיון שלי לנסח תקדים ממנו ייתכן וכל הבעיות נובעות טענתי כי  הבעיה הראשונית של באר שבע היא שיש לה יותר מידיי מרחב, כך שהיא לא מכבדת את המרחב שלה.

לבאר שבע אין את האמצעים (כסף ואנשים) להשתלט על כ”כ הרבה שטח. אפשר לנסח את הבעיה הזו בעוד המון דרכים (כמו: “באר שבע מפוזרת מידיי”, “באר שבע לא צפופה מספיק”, ואפילו: “באר שבע מתפרשת במטרה להתפרש”)

התוצאה של התקדים הנ”ל היא עיר מדבר. אין הכוונה בעיר מדבר, לעיר שהאקלים שלה הוא מדברי או שיש בה הרבה חול. זה לא העניין.
אולי דווקא בגלל המדבר באר שבע הייתה צריכה לדעת להיות נווה מדבר ע”י יצירת ניגודיות למרחבים המשמימים ולחול האינסופי.

אבל בינתיים זה לא קורה וכך זה מתבטא בשטח:


הכיכר הציבורית שצמודה לבניין מרכז הנגב

 


רוב באר שבע נראית ככה. אני מקווה שהתמונה הזו לא תיהיה רלוונטית בקרוב, כי הוא צולמה בצמוד לשד’ רגר, מקום שצפוי לעבור פיתוח נרחב בזמן הקרוב וכולי תקווה שיכנסו לתוכו תכנים נוספים פרט לחול ואספלט.
ממש כאן לאורך שד’ רגר צפויה להתפתח רצויה בנוייה עם מגדלי מגורים ושטח עירוני ונעים להולכי רגל. בסוף הרשומה מצורף קישור להדמית וידאו של המיזם המבורך.

 


שד’ בן גוריון ליד בין החולים סורוקה, הציר הזה, כמו כל העיר פשוט רחב מידי. אין לבאר שבע איך להשתלט על רוחב כזה. אין לה תכנים להזריק לרחובות כאלה, וכדי להוסיף חטא על פשע, אין עצים בצירים האלה. דבר שהופך אותם לסיוט של כל הולך רגל. מאוד לא נעים. אפשר לשים לב לפי החול, שגם אם היה דשא, כמה שטח עודף יש לציר הזה.

מתבקש להשוות ע”מ להדגים את המצב ההפוך: רח’ איבן גבירול בתל אביב, על אף רוחבו המופלג, אינו מספיק כדי להכיל את כל התכנים שמתבקשים ממנו. שביל האופניים הוא כישלון כמעט מוחלט כיוון שלא נשאר מספיק מקום להולכי רגל ולרוכבי אופניים כדי להיות מופרדים, והחיכוך בינהם גבוה.

 


עוד שטח מבוזבז, והפעם זה ממש מרגיז כי מעבר לכביש נמצאת התחנה המרכזית של באר שבע, שם יש תנועה לחוצה מאוד של אנשים.


כך נראים רוב הצירים העיקריים בבאר שבע: רוחב גדול ושטחים מתים כמו איי תנועה רחבים במקרה הזה, שלא משמשים אף אחד.

בין רוב הבלוקים/שכונות/רובעים/מבנים בבאר שבע – זה הנוף השגור. כשראינו את השטח הזה ודומיו חשבתי על הסלוגן “באר שבע – ל”ג בעומר ללא הפסקה” 😉


זה לא שמישהו למד משהו, בבאר שבע ממשיכים לבנות חניונים במפלס הקרקע, וכך נראה המרחב הציבורי שלה.

דווקא המקומות המשמעותיים ביותר עבור הולכי הרגל נשארים הפקר בבאר שבע – כך נראית חלק גדול מהרחבה שמול היכל התרבות בבאר שבע (לדעתי זה מצב זמני. כך אני גם מקווה).

היחס להולכי רגל (או פשוט בני אדם)

אפשר לקצר ולהגיד – על הפנים. נכון, זו בעיה בכל ערי ישראל, ובכל מדינות העולם השלישי או בכל מקום שבו חושבים שהרכב הפרטי הוא המשיח.

למרות הקיצור שאני משתדל לעשות הנה כמה דוגמאות שמרגיזות מספיק כדי להביא לפה:


המפרץ הזה תוכנן לחניה מוניות בזווית 45 מעלות למדרכה ובפועל משמש גם כתחנת מוניות וגם כתחנת אוטובוס.
לא הייתי צריך לחכות ולצלם אוטובוס כדי להראות לכם שהנוסעים צריכים לרדת לכביש, לצעוד כמה צעדים ולעלות לאוטובוס בדרך לא נוחה ולא בטיחותית (ולא אפשרית עבור קשישים או מוגבלי תנועה) אני חושב שזה ברור מספיק מהצילום.

המדרכה ברחוב קק”ל – יש מצבים שבאמת כל מה שנשאר לעשות זה לרדת לכביש, לעקוף את הרכב ולחזור למדרכה. שאף אחד לא יתפלא אם יגידו לו שהשכירות בחלק המדרחובי של הרחוב הזה (מיד נגיע אליו) גבוהה יותר מהחלק הנ”ל.
.


בית כנסת בעיר “העתיקה” שחוסם לחלוטין את המדרכה. אבל אתם יודעים, בשם הדת מותר הכל. זה כבר לא היה מפתיע גם בתל אביב.

תחנת אוטובוס שמוקמה בחוסר מקצועיות משווע.

וזו דוגמא לתחנת אוטובוס במיקום מרכזי בבאר שבע. למקרה שאתם עדיין מחפשים את הסככה והשלט (דגלון) אל תתאמצו – שניהם לא קיימים. יש פה תחנה. “סמוך עליי, יש פה תחנה אחי” ובאמת יש שם תחנה פעילה. זה מוסכם. המצב הזה זמני אך מעדות מקומית, זה כבר נצח שזה ככה.

ועוד טירוף: זהו צילום של צומת חשוב מאוד בעיר ה”עתיקה”, מול בניין העצמאות, בו אין מעברי חציה כלל, בעוד שמכל צידיי הצומת יש חנויות, מסחר, פעילות אנושית (לשם שינוי!) ותחבורה ציבורית. מה שאומר – חייבים לחצות את הצומת, אין אפשרות אחרת) כל חציה שנעשית בצומת הזו היא כמובן עבירה על החוק. בכלל עוד לא התחלתי לדבר על הסכנה בחצית הצומת כי זה פשוט ברור.

יש תקווה במדרחוב התקווה!

כתבתי קודם לכן – חיפשתי את העיר שבבאר שבע. לצערי באר שבע היא ישוב אנטי עירוני, ובזה זה די מסתכם, אבל שני מקומות נתנו לי זיק של תקווה: העיר ה”עתיקה” ומדרחוב התקווה (שנקרא גם איזור קרית הממשלה, ונמצא בתוך “המרכז האזרחי” של באר שבע).

כשהיהודים החליטו לבנות עיר בנגב, האסטרטגיה היתה ברורה: לבנות התנחלות. לכסות כמה שיותר שטח כדי לממש את חזון ההתיישבות. שום דבר ממה שבנו היהודים לא התגלגל להיות עיר. העיר ה”עתיקה” נבנתה ע”י העות’מנים ובהמשך הבריטים. מדרחוב התקווה בקירית הממשלה הוא תוצאה של הבנה של השנים האחרונות, שכל תפיסת ההתנחלות הייתה טעות הרסנית, וכך השתנה הדיסקט ב-10 שנים האחרונות, לדיסק חדש שהביא לנו מדרחוב יהודי ראשון בבירת הנגב.


תסלחו לי על ההתלהבות, אבל התרגשתי כשראיתי בב”ש מקום עם קצת בני אדם במקום רכבים אחרי כמה שעות של טיולים בעיר נטושה מאדם.


אחת התמונות המוצלחות שהצלחתי להוציא מהמקום. ראוי לציון ולברכה שהמדרחוב מגוון מספיק כדי לכלול מוסדות ממשלתיים ביחד עם מסחר שבליבו קניון שבאופן משמח משתלב נכון עם המרחב הציבורי. דיזנגוף סנטר וקניון ערים לא לבד! (אם כי חייבים להודות שהמקום עדיין דל)

אם ממשכים דרומה עם המדרחוב מגיעים לחסם בעייתי מאוד עליו אדון מיד.
אם ממשיכים צפונה הציר המסחרי ממשיך, אמנם כבר לא מדרחוב, אם כי בפוטנציאל להיות כזה:


שימו לב לזה: מגדלים עם חזית פעילה ומסחרית לרחוב. נדיר בישראל – נדיר מאוד בב”ש. נמשיך עוד קצת צפונה ונגיע למבנים נוספים שמיועדים עבור הציבור:


מימין זהו היכל התרבות של באר שבע – בתמונה זו ניתן לראות את כל הציר שמסתיים במגדל באופק התמונה. (הצולמה תמונה לכיוון ההפוך, ממנו הגענו)

ועכשיו בחזרה לקצהו הדרומי של המדרחוב, אל החסם:


בקו ישר עם מדרחוב התקווה (בהמשך הציר שלו) ישנה כיכר ציבורית עם חזית מסחרית מתחת למבנה שכמדמוני נקרא מגדל הרכבת, כיוון שהוא ממוקם ליד תחנת רכבת מרכז. פרט לבחירת העצים הנכשלת (שוב דקלים) הכיכר נחמדה מאוד אבל הנה הנפילה:


בין הכיכר הנפלאה למדרחוב הנפלא נמצא כביש נוראי שמנתק את הקשר בינהם, וכך כל הפוטנציאל העצום פוספס.


צילום מהכיכר לכיוון המדרחוב.

וכן, אפשר לחצות את הכביש, אחרי עיקוף קטן ורמזור לא נח, וכך הלכה לה כל חווית המדרחוב.

הפיתרון המתבקש זוכה אצלי לכינוי “החלפת האורח והמארח”: במקום שהאנשים ההולכים במדרחוב יריצו ביקור בכביש הסואן (מה שכולל המתנה, רעש, חשיפה לשמש, לרעש, לזיהום, ועקיפה מעצבנת) המדרחוב ימשיך עד לכיכר ברצף, והרכבים בכביש – הם אלה שיבקרו על המדרחוב, תוך כדי שרצף האספלט יפסק, ונהגים ימצאו את עצמם נעים על גבי משטח באיכות חומרית של מדרכה, עם הגבהה קטנה מהאספלט דבר שיבהיר מי כאן בעדיפות ראשונה.  (לממהרים לזעוק לגבי הפקקים והעומס התנועתי אגיד שני דברים: א. עדיף שיסבלו הנהגים מאשר האנשים, ב. זאת באר-שבע. יש מספיק מקום לצירי תנועה חלופיים!)

אז אחרי שנפתור את בעית ניתוק הכיכר מהמדרחוב, יש לגשת מיד לפתור את הבעיה הבאה:  למה אין כיכר מול תחנת רכבת מרכז?


נכון, זו בקשה מוגזמת מעיר בישראל, אחרי הכל אין בישראל תחנת רכבת עם כיכר גדולה בלב העיר, אבל למה שבאר שבע לא תיהיה הראשונה לעשות כך? יש כ”כ הרבה מקום בעיר הזו! אי אפשר להזיז את החניון למקום אחר?

ואם מישהו תוהה איך תיראה כיכר מול תחנת הרכבת מוזמן לראות את ההדמיה הנפלאה לאותו רעיון בדיוק בגרסת רכבת מרכז בחיפה: http://urbanica-il.blogspot.com/2010/01/blog-post.html


האתר הבא שלנו בו לא ממש ביקרנו אלא יותר חלפנו על ידו היה קניון הנגב, ממש מטרים בודדים מתחנת רכבת מרכז. אני לא מבין כמה סתום צריך להיות כדי לאשר בניית מבנה סתום כ”כ. בינו לבין העיר אין שום יחסים. מבנה אטום לחלוטין שכל חזיתותיו לרחובות מסביב כוללות חומות, פתחי איוורור, מתקני אשפה, סירחון וכמובן – הרבה כניסות ויציאות לרכבים.

שימו לב בתמונה הבאה באיזו רישעות תיכננו את הכניסה להולכי רגל. הולך הרגל נאלץ לעבור מסע של אספלט, ואח”כ לטפס בדרך מדכאת ומוכת שמש, כדי להגיע למקום נעים וממוזג – פנים הקניון. כך גונב ברישעות הקניון את בני האדם מהעיר, ורוצח את באר שבע בלי בושה.


לא נכנסו למבנה המקולל הזה. אני מאחל לו שיהרס עד היסוד בדרך כלשהי או לחילופין שיפתחו את כל חזיתויו לרחובות מסביב ויחברו אותו לעיר.


האתר הבא שביקנו בו היה תחנת הרכבת העות’מנית שכמו (כמעט) כל תחנות הרכבת העות’מניות בארץ, אטום ולא מנוצל כלל:


המבנה הזה יושב על רחוב משעמם כמו המוות, לאורכו יש אך ורק בתי מגורים. כלב לא ישתין שם.

אני כבר יודע מה הייתי עושה עם הרחוב הזה, ואיזה חלק היה לוקח המבנה המיוחד הזה בעסק. זה כ”כ קל.


מבנה נוסף במתחם תחנת הרכבת העות’מנית.

המקום הבא:


אני מאחל לבאר שבע עוד הרבה רבי קומות כמו אלה, שנבנו ממש בצמוד לתחנת הרכבת העות’מנית.

מיותר לצייר (לצערי הרב שוב) שהם מנותקים מסביבתם לחלוטין.

העיר המודרנית

הגענו סוף סוף למקום שלרגע החלטתי לקרוא לו “המקום השפוי ביותר בבאר שבע”. זה המקום לו נהוג לקרוא בבאר שבע “העיר “העתיקה””. השם המוזר הזה שהודבק לרובע השפוי היחיד בבאר שבע הוא “תעודת התנשאות” מעין כמוה, לאף המורם שלנו, כשאנחנו משווים את הבנייה הגאונית שלנו לבנייה של גויים.

 

.

קצת סדר: “העיר העתיקה” בבאר שבע היא הדבר הכי רחוק שיכול להיות מעיר עתיקה. נתחיל בכך שהיא נבנתה סביב שנות ה-20 של המאה ה-20 שיא המודרניזם, נמשיך בכך שהיא נבנתה במרקם שתי וערב, מסודר, קריא וחדיש. נסיים בכך שהלכה למעשה, באר שבע היא לא עיר בשיט, והעיר העתיקה, הגויה והנחותה, ההיא שם בצד היא בעצם העיר של באר שבע. (מה שהירושלים מכנים אותו “העיר” והתל אביבים מכנים אותו “תל אביב”).

כל פעם שמישהו מכנה את הנכס הזה “עיר עתיקה” הוא מוסיף עוד לבושה ולביזיון של הזילזול במקום החשוב הזה. איפה רוביק רנילוביץ’? מישהו צריך להגיד לו שמהביטוי ההרסני הזה חייבים להפתר ומיד!

אגב, יש גם עיר עתיקה אמיתית בבאר שבע, במקום אחר. אולי כדאי לשנע את הביטוי הזה למקום הנכון.

תסלחו לי, אבל אני אקרא למקום המדובר “הרובע העירוני”. לשם ההלצה והזילזול בביטוי הדפוק “עיר עתיקה” הייתי מכנה אותה “עיר מודרנית” אך במקרה כזה אכניס את עצמי למלכודת המודרניות שכן גם פיזור השיכונים במדבר בדרך התנחלותית כפי שנעשתה, היא חלק מה”מודרניות”, כך שבמילה הזו עדיף יהיה לא להשתמש.

הרובע העירוני של באר שבע הוא אומנם פצפון, אבל שווה להתעכב עליו יותר מהכל.

מיד אחזור לדבר על הכיכר שמופיעה בתמונה הקודמת, אך קודם כל ארצה לציין את הבניין שמופיע בתמונה הבאה:


הבניין שבתמונה, ממוקם בלב הרובע העירוני של באר שבע, ולא קשה לנחש שהוא שנוא על כולם. זו ההקבלה המושלמת לבניין כלל בירושלים או כיכר אתרים בתל אביב. אני מתעכב עליו כדי לציין כמה דברים חיוביים ביותר.

הבניין הזה מהווה הוכחה פיסית לתפקיד האמיתי של הרובע העירוני בבאר שבע. עיר עתיקה? אני לא רואה פה חומות אבנים כבדות מלפני מאות שנים. אני רואה פה בנייה מודרנית אופטימית שקוראת את הסביבה כעיר לכל דבר ומנסה להביא את העיר הגדולה לנגב.


זהו בניין משרדים שכולל עובדים, וכולל שירותים שונים לאנשים כמו מרפאת שיניים. העובדים מגיעים לעבוד, יוצאים להפסקת צהריים בכיכר הסמוכה, המבקרים שמגיעים לקבל בו שירות ממשיכים לקניות/בילוי/סידורים בכיכר וברחובות הסמוכים, הבניין גדול מספיק כדי שתיהיה ממנו תנועה רציפה לאורך רוב היום של אנשים נכנסים ויוצאים, וכדי שיראו אותו גם מהסביבה המעט רחוקה יותר מאשר רח’ העצמאות הסמוך. הוא מהווה ציון דרך בבאר שבע ונותן זהות למקום בו הוא נמצא. כל אלה מהווים נדבך חשוב בחיים עירוניים. מצבו הפיסי? עזבו את זה כרגע. (קשה לדבר עם אנשים עליו מבלי שיתיחסו למצבו האסטתי).

הרובע העירוני של באר שבע מורכב ממבנים קטנים מאוד ודי שווים בגובהם, דבר שגורם לכל פינה בה להראות חסרת ייחוד ו”זהות מקומית”. הצלחתי למצוא כיכר עירונית (איזה כיף!) ברובע העירוני והנה צילום:


אפשר להבחין שבמרכז הכיכר הושתל פסל ענק בדמות אקוודיקט וחלק מכני שהיה אמור להסתובב בכח המים. משמע -> מישהו ניסה להחדיר זהות בכיכר הזו. הפסל למקרה ששאלתם לא פעיל, קשה לתחזק פירוטכניקה כזו. זהות לכיכר זה דבר יקר, ואין מי שישלם.

האמנם?

 

 

 

 

 

 

 


לא!

הנה שוב אותה כיכר בזווית צילום שונה. בניין העצמאות עליו הרעפתי במילים קודם לכן, בתוך מסגרת התמונה ונוכחותו בכיכר חזקה מאוד. מהזווית הזו, הצלחתי לצלם כיכר בעלת אופי בבאר שבע. הבניין הזה פותר בלי מאמץ את מה שהעירייה ניסתה לפתור באמצעות פסל האקוודיקט במאמץ רב. הבניין הזה מקנה לכיכר זהות.


זהו התצלום העירוני והמוצלח ביותר שהוצאתי היום בבאר שבע. זה היה גם המקום היחיד שבו ממש הרגשתי (ולו לשנייה) עיר.

משם המשכנו ברציפות עירונית אופטימית למדרחוב קק”ל, שהוקם ככל הנראה בתקופה בה כל עיר בישראל החליטה להתפאר במדרחוב משלה. (מדרחוב אחד לכל עיר כמובן) מדובר באמצע שנות ה-80 כמובן.

כמובן שלא מדובר במדרחוב מרוכז מספיק, אך ראוי להזכיר אותו כאן. בהמשך להצעתי קודם לכן להחליף את האורח והמארח במפגש שבין הכיכר של מגדל הרכבת ומדרחוב התקווה, אני מביא דוגמא מבאר שבע למקום שבו זה נעשה:


הנה כאן בפינת אחד הרחובות שחותכים את המדרחוב, ניתן לראות שאת המדרחוב חוצים רחובות עם גישה לרכבים ממונעים תוך כדי שהם מתארחים על המדרחוב, וכך הנהגים נאלצים להאט ולהביט לשני הכיוונים. זה תמיד עובד.

עוד נקודה שחשוב לציין בגנות עצי הדקל: שימו לב איזה עץ זבל זה דקל. השוו בעצמיכם בין חלק המדרחוב הכולל עצים לבין החלק בו ננטעו דקלים:

דקלים:

עצים:

כמובן שברובע העירוני יש בעיקר התנוונות עירונית, אך יש עדויות מוחשיות בה לניסיון אמיתי לקיים עירוניות.
הנה כמה טעימות:

תמונה בתוך פסאג’ נטוש

“רובע אומנים” נטוש:

מבנים קטנים עם חזיתות שהיו מסחריות:

סליחה שאני מסיים את הרובע העירוני בנימה פסימית, אך הנה לפניכם בניין די חדש שנבנה באיזור, ובאופן שצריך לקומם ולהטריד את כל מי שחרד לב”ש – לא כולל חזית מסחרית, למרות מיקומו ברובע העירוני:


במקום חזית עירונית, שמזמינה ונעימה לפעילות אנושית, בחררו להפנות לרחוב את מה שתמיד מפנים בבאר שבע לרחוב – פתחי יציאה/כניסת אוויר, שאיתם גם באים ריח השתן ושברי הזכוכית.

היעד הבא: בית שיאים


זהו בית שיאים. בניין מגורים, לא בניין פאר, ולא בניין של עוני. חיים שם אנשים כמוך וכמוני. רק מה? אם אני לא טועה מדובר במספר הדירות הגדול ביותר לקומה בישראל. אני לא בטוח במספר, אבל לדעתי זה 12 דירות בקומה, שזה המון.

כראיה לדחיסות אביא בפניכם את התמונה הבאה:


הבניין הוא אנטיתזה מוחלטת לבאר שבע המרווחת. המון אנשים על פיסת קרקע קטנה מאוד. מי שגר שם זה בעיקר אנשים צעירים וסטודנטים. בבחינתי הבניין הזה הוא מטען גדול של חיים בתוך באר שבע. הוא מבורך ונאחל שכמותו ירבו.


כך נראה מסדרון לפני הכניסות לדירות. המבנה מזכיר יותר בית מלון מאשר בית דירות.


הכניסה לבניין. שימו לב לחומרי הגימור כדי להבין שלא מדובר במגדל יוקרתי.
הלוואי והיה אפשר להעתיק אותו לתל אביב. זה בדיוק מה שחסר בה.

אנדרטת חטיבת הנגב.
היהודים בנו את באר שבע לא כעיר, אלא ככפר ענק. זה מתבטא בהמון אופנים. אפילו המקבילה (אבל ממש ממש מקבילה) הבאר שבעית ל”כיכר לבנה” – הלו היא “אדנרטת חטיבת הנגב” מבטאת את זה בדרכה.
כמו כל דבר אחר באר שבע האנדרטה מנותקת מהכל. אין דרך להגיע לשם פרט לחבר הכי טוב של ב”ש: הרכב.

 

אותו פסל, אותה קומפוזיציה, אותו רעיון: המקבילה התל אביבית, כיכר לבנה (ידועה גם ככיכר העיר הלבנה):

לסיום מובאים כמה צילומים שצילמנו אתמול מהם אפשר ללמוד הרבה על המרקמים הטיפוסיים של באר שבע:

תשתית בזבזנית. שימו לב לאחוזי האספלט באיזור, נסו לחפש מרחב ציבורי או – עץ כלשהו!

משטחים עצומים מבאר שבע נראים כך – טיול / חיים בתוך איזורים כאלה – שיעמום מוחלט. (וקושי לנווט).


לדעתי זה העתיד והתקווה של באר שבע: מגדלים עבור אוכלוסייה אמידה יחסית. (חבל שהתפרעו עם החניונים מסביב, אך לכיוון ההפוך המגדלים כוללים חזית מסחרית, עליה כתבתי קודם)


ועוד תמונה שכוללת סוגי מרקמים אופייניים בבאר שבע.
דבר אחד לא צילמתי וזה שדות השיכונים האינסופיים בבאר שבע. הייתי כה מוקף בהם שפשוט שכחתי לצלם. אבל את זה הכי קל לדמיין לבד, וכך גם קל לתאר את האנטי-עירוניות שהם יוצרים.

כמובטח, קישור לוידאו אודות מיזם שד’ רגר
http://www.youtube.com/watch?v=9zbwD0aCly4

הצהרת כוונות חשובה ביותר של ראש העיר החדש. בהצלחה!!

http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/075/891.html

2 תגובות בנושא “ביקור בבאר שבע

  1. מדהים לראות שב5 שנים האחרונות מאז שכתבת את המאמר המעולה הזה, יותר מחצי מהדברים השליליים שציינת תוקנו. בינהם, הרצף בין מדרחוב התקווה למגדל הרכבת, מצב חוסר בעצים ליד העיריה שתוקן, שדרות רגר ששודרגו בבניינים וחזית מסחרית (לעומת הררי עפר שהיו עד לא מזמן), מעברי חציה בעיר ה”עתיקה”, שאגב אני מסכים לגמרי שהיא לא עתיקה וצריכה להיות משווקת כעיר מודרנית. תחנת הרכבת העותמנית כיום היא חלק ממתחם התחנה, יש בה בית קפה ומתקיימים שם ארועי תרבות מדי פעם.
    הייתי שמח אם היית עושה מאמר שעוקב אחר ההתפתחות ב5 השנים האחרונות.

    1. היי תומר, נכון! יש שיפורים. ביקרתי כמה פעמים לאחרונה בבאר שבע והדבר ששימח אותי יותר מכל הוא שדרוג התחנה המרכזית והמרחב הציבורי שמחוץ לה. כמה שזה שחשוב שיש כיכר ציבורית מחוץ לתחנת הרכבת, וכן – סוף סוף יש רצף מהכיכר הזו למדרחוב. זה בהחלט תוקן.
      עדיין באר שבע סובלת (יותר מכל הערים הגדולות בארץ לדעתי) מתכנון שמתפשט החוצה ולא מצטופף פנימה. עדיין יש בבאר שבע יותר מידי שטח מת שאין במה להטעין אותו. זו בעיה שהעירייה משקיעה במזרקות מים ואיי תנועה ולא מנסה לייצר חיי רחוב.

כתיבת תגובה

הדוא''ל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *