גיזרה נמוכה – זאת אופנה חולפת…


ממש כמו ביגוד, לאדריכלות מקומית יש אופנה.

כמו הברנז`ה של מעצבי האופנה, גם אדריכלים (או אוהבי אדריכלות ועיר) משפיעים אחד על השני ומושפעים אחד מהשני.

בתקופתנו, מעצב שיעצב מכנסיים בגיזרה גבוהה – יזכה לדחייה אוטומטית.
ממש במקרה, מצאתי שהדימוי הזה מזכיר חלקית את אופנת “הגיזרה הנמוכה” באדריכלות.

בכנס שנערך ע”מ ליצור דיון על עתיד כיכר דיזנגוף שמעתי את ראש הפקולטה לאדריכלות באונ` ת”א הלל שוקן מביע את דעתו באופן נחרץ: “לא מגביהים שטח ציבורי – נ-ק-ו-ד-ה.”

במשפט קצר זה הוא הפשיט את התזה של האופנה האדריכלית של ימינו. הולך הרגל לא רוצה לעלות לשום מקום. תנו לו ללכת במפלס אחד, בלי לטייל.

זו לא סתם אופנה חולפת, זו גם מסקנה של אדריכלים שלמדו מטעויות העבר.

הייתה תקופה בה האופנה החולפת הייתה להפציץ במפלסים. התקדמות טכנולוגית הביאה לארץ את אופנת הגשרים, המחלפים והמעברים. כמו אופנות קודמות, האימוץ של אופנת המפלסים נתפס כ”הבטחה לעתיד טוב יותר”, גילוי אמריקה שכזה, וכך התחילו להשתמש במפלסים באופטימיות.

הבעיה היא שהאדריכלים האמינו כי נמצאה דרך המלך באמצעות אופנת המפלסים.
המפלסים קודשו בקיצוניות עד שהם הפכו להיות האטרקציה במקום לשרת אטרקציות קיימות.
אופנת “הגיזרה הגבוהה” חלפה וכיום המגמה היא לשטח את המפלסים.

כמו בהרבה מקרים אחרים באופנה, סופה של אופנה ותחילה של אופנה חדשה מתקיימת ע”י פריצה של אנטיתזה לאופנה הקודמת. כשהגיעו למדפים המכנסיים נמוכי הגיזרה – הפכו המכנסיים גבוהי הגיזרה למגוחכים.

הריסת המעברים התת קרקעיים בכיכר מגן דוד ובכיכר המושבות, הקריאות להרוס את כיכר אתרים, התכנית לביטול הרמפה בגן יעקוב… כל אלה הן אנטיתזות שהן חלק מתופעה פוסט-טראומטית.
האופנה כיום מגדירה את ה”מפלסיות” ככישלון, ומציעה מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה.

אדריכלות זה לא שחור ולבן. עיר זה לא שחור ולבן.

עיר לא בונים לפני האופנה. אמנם האופנה המדוברת היא גם מסקנה מלומדת, אך בעיר יש לבחון כל מקרה לגופו, ולא לפעול לפי האופנה באופן גורף. הרמפה בגן יעקוב לדוגמא, קוטעת רצף הליכה משדירות ח”ן לשדרות רוטשילד. לכן התכנית להרוס אותה (או לשנות מיקומה) מבוססת על ניסיון לתקן טעות ופחות בניסיון להשאיר את העיר מעודכנת באופנה הנוכחית.

תל אביב זו עיר שהתפתחה באופן כזה שממש אפשר ללכת בה, ולהרגיש את השפעת האופנות החולפות. במקום להשלים עם חלקים בעיר, העיר הזו לא מפסיקה להשתמש בטיפקס ולנסות אופנות חדשות.

כיכר דיזנגוף צפויה להשתנות בפעם השלישית, ולדעתי גם פעם רביעית בעתיד הרחוק.
זו דוגמא מצוינת למקום בעיר שהוא קורבן לצו האופנה.
ישנו וויכוח בין מצדדי כיכר דיזנגוף ב”גיזרה גבוהה” לבין מצדדי הכיכר ב”גיזרה נמוכה”

בוויכוח הזה ישנם שני דברים שמצערים אותי.

          היצמדות לצו האופנה – אדריכלים, גם אלה עם הרבה ניסיון והבנה, בטוחים שהם יודעים מה טוב ומה לא טוב ע”פ “מה שתופס היום”.

          תפיסה של “שחור ולבן” –  לפיה אם מפלסים זה דבר שהוגדר כשלילי, אזי כיכר צריכה להיות שטוחה לחלוטין.

 יש משהו גדול שמתפספס כשנשארים נאמנים לצו האופנה – הייחודיות.

כיכר דיזנגוף הישנה היא תמונה מעולה. מקום ייחודי ומרהיב. זו כיכר שנראתה כאילו ציירו אותה בסרט מצויר ללא הצבעים.

כיכר דיזנגוף של שנת 1978 אף היא ייחודית; במקום לצטט כיכר שכבר קיימת, נבנתה כיכר מעודכנת שונה לגמרי מהכיכר הקודמת. מאתגרת יותר, מסקרנת, חווייתית וצבעונית.
המשותף לשני המקרים הוא שבשני המקרים נוצרו מקומות ייחודיים.

חוסר המסוגלות להתמיד ולשמור על המקומות הייחודיים שלנו אולי נובע מהשאיפות שלנו להיצמד לצו האופנה.

היום שוב האופנה משתנה, אופנת “הגיזרה הנמוכה” מאיימת להנמיך את כיכר דיזנגוף וליצור כיכר “רגילה”.

אני שואל – מה יקרה כשאופנת הגיזרה הנמוכה תחלוף? (והיא תחלוף)

זה מחזיר אותי למשפט שאמר הלל שוקן: “לא מגביהים שטח ציבורי – נ-ק-ו-ד-ה.”
בגדול, דעתי איתו. אני הראשון שמקלל שטחים ציבוריים גבוהים כמו הכיכר שבין מגדל אירופה ישראל (IBM לשעבר) ובית אסיה, או “כיכר השעות היפות” שליד מגדלי הטקסטיל. אם אתם לא מכירים את שני הכיכרות האילו – זה בגלל שאף אחד לא מכיר. הכיכרות האלו נבנו במפלס גבוה מהרחוב, במהלך אדריכלי תמים.

אבל בכל זאת, ההצהרה של הלל שוקן היא קצרת אופקים וכפופה לצו אופנה זמני.

הרי בתור אדריכל וותיק, הוא וודאי מודע לכך שככל שהזמן מתקדם, הערים הולכות ונבנות בצורה אנכית ופחות בצורה אופקית. הזמנים בהם שטחים ציבוריים יהיו תלויים מתקרבים.

כמובן שאיני מציע להתחיל לבנות את שטחיה הציבוריים של תל אביב בצורה אנכית. כל שאני טוען הוא שמקובעות לצו אופנה ולחזון מיושן תעודד את הזדקנות והירדמות מרכז העיר.

גם לכיכר דיזנגוף של 1938 וגם לכיכר של 1978 היו תורי זהב. קצרים אמנם – אבל היו.

תור הזהב של הכיכר במהדורת 1938 היה כאשר הכיכר הייתה הגן הציבורי היחיד בתל אביב, סביבת הכיכר הייתה שכונת מגורים ותל אביב לא ממש הייתה עיר. בימים אילו היו מבקריה העיקריים של הכיכר ילדי העיר ואמהות עם עגלות תינוקות וזוהי הייתה ליבה של שכונת מגורים.

תור הזהב של הכיכר במהדורת 1978 היה כאשר ת”א החלה להפוך לעיר תוססת, עם חיי יום ולילה ותיירות חוץ. כשתיירי חוץ הגיעו לכיכר דיזנגוף המעט מוגבהת הם חשו שהם נמצאים בלב ההתרחשות העירונית של ת”א. עד כדי כך שחנויות בסביבה הציעו למכירה גלויות עם תמונה של תל אביב וכיכר דיזנגוף, והמקום הפך לנקודת שיא בהוואי התל אביבי.

כיכר דיזנגוף הייתה מקום מוצלח בצעירותה. קל להתאהב בכיכר כשרואים את הצילומים הישנים. אבל “מה שלא מספרים לכם”,  זה שאותה כיכר נמוכה נזנחה וננטשה ע”י הולכי הרגל מאוחר יותר.

החזות הפתוחה והלבנה הוחלפה במראה אפרורי. המבנים כבר לא היו כ”כ לבנים, הגינון האסטטי נעלם כלא היה והתחושה במרכז הכיכר בשנות ה-70 (לפני ההגבהה) הייתה דומה מאוד לתחושת העזובה במרכז כיכר המדינה של היום. הכיכר הפכה להיות אי תנועה חביב – אבל ריק מאנשים.

אחרי הקמת הכיכר המוגבהת הפך המקום ללב-פועם.
המקום היה שטח עירוני מוצלח במיוחד, אבל בו זמנית, התרחשו כמה דברים הרסניים:

בתקופה זו (שנות ה-80 ושנות ה-90) הואצה תרבות הקניונים והפירבור זכה לתנופה אדירה.

מרכז העיר של תל אביב לא הצליח להתחרות בחלופות שמציעים הקניונים בפאתי הערים עם בתי הקולנוע שבהם, מתחמי הקניות המרוכזים שצצו על חשבון פרדסים בקיבוצים והוקמו בתוככי איזורי תעשייה ישנים וככלל, הישראלים פחות אהבו הרחוב.
בנוסף, חוסר הקיום של מערכת תחבורה ציבורית יעילה התחיל להיות מורגש בכך שלהיכנס למרכז העיר היה יקר, איטי ומסובך יותר.

בעירייה לא עמד אדם שידע לשמור על תל אביב בתקופתה הקשה ואף אחד לא דאג להחיות את מרכז העיר ולהתאימה לדור הצעיר.

הרחובות הקרובים יותר לים כמו דיזנגוף, בן יהודה, הירקון ואלנבי התרחקו מהצעירים ומאנשי העסקים והאוכלוסייה הזדקנה.
מרכז העיר החל להפוך למקום שמגיעים אליו באין ברירה, ולא למקום שרוצים לטייל בו להנאה.

דיזנגוף סנטר הוא מקום שהתדרדר ביחד עם מרכז העיר.

אך בניגוד לכיכר דיזנגוף, לדיזנגוף סנטר יש הנהלה שדאגה לרענן את חזות המקום ואת אופי המסחר בו, מרמת החנויות ועד לירידים והאירועים שמתנהלים בו.

המקום התעורר לחיים בצורה מעוררת השראה. ההצלחה שלו אף מקרינה על האיזור הקרוב.

דיזנגוף סנטר נבנה על טהרת אופנת המפלסים. אדם שיתעצבן מהמפלסיות של כיכר דיזנגוף צפוי למצוא את עצמו מטייל על רצועת מוביוס בדיזנגוף סנטר. המפלסים בסנטר, בציוט מוחלט לצו האופנה, מתעלים את מהלך התנועה של האדם למקומות שהאדריכל בחר – ולא שהולך הרגל בחר.

יהיו מעט שיתעצבנו מזה, אבל הרוב מצביע ברגליים – הסנטר הוא קניון (לא בדיוק קניון) האהוב בארץ. החל מלפני כמה חודשים הוא גם עומד בראש רשימת הקניונים המצליחים בארץ.

המשחק עם מהלך התנועה הופך את ה”קניון” הזה להרבה יותר מסתם קופסא עם חנויות. זהו מבנה חוויתי שיוצר אווירה ופעילות של כיף ופנאי. אדריכלית המבנה הבינה כנראה שכדי ליצור מקום של פנאי, צריך הרבה יותר מאשר מסלול ישר של כניסה, הליכה לצד חנויות ויציאה. זו דוגמא נדירה לאופנת המפלסים שנשתמרה.

ההבדל היחיד בין דיזנגוף סנטר לבין כיכר דיזנגוף הסמוכה הוא שלכיכר אין אף אחד שדאג.

הכיכר הזו נזרקה לכלבים (מטאפורה לאלכוהוליסטים, מחוסרי דיור,ואף קניונים ופרברים) ומקום שנזנח – דינו שינטש ע”י הולכי הרגל וייכבש ע”י שולי החברה.

להאשים את האדריכלות יוצר דיון מעניין, אבל גורם חשוב ביותר הוא התחזוק.
אי אפשר להאשים את תכנון המעברים התת קרקעיים בכיכר מגן דוד במצבם החזותי. כשנפתחו, נראו כאילו הוצאו מתוך נמל תעופה חדיש והובאו היישר לרח` אלנבי המפוייח.

מה שהרג אותם, זה חוסר התחזוקה, שגרר אחריו העדפה של הולכי רגל לדלג מעל מעקה ולחצות בסיכון את הכביש. אופנת הגיזרה הנמוכה הכתיבה מעבר חציה במקום המעבר התת קרקעי.

כך האופנה מכתיבה כיכרות שטוחות. אם רק היינו יודעים לשמר אופנות חולפות היינו במקום אחר לגמרי.

חבל שאנחנו, לא כמו הצרפתים לדוגמא, שידעו לשמר את מגדל אייפל למרות שהוא פריט של אופנה שנעלמה מזמן (וגם אותו רצו להרוס), לא בוחרים בלשמר את האופנות החולפות וליהנות מאיכויות שלא יחזרו.

אנחנו שוכחים שגימנסיה הרצליה נתפסה לפני שנהרסה כמבנה לא אופנתי ומיושן. מוכר לכם?
כך מאיימת אופנת הגיזרה הנמוכה להנמיך את כיכר דיזנגוף ולעדכן אותה לפי הקטלוג.

כתיבת תגובה

הדוא''ל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *