למה אני נגד ערבית במרחב הציבורי, ואני לא גזען.


רוב קוראי וקוראות הכותרת הנ”ל יסתפקו בהצהרה הזו כדי לכנות אותי גזען. להם/ן אני יכול להבטיח שעד סוף הכתבה ישוכנעו שאני לא גזען.

אני מה שרוב הקוראים יכנו “שמאלני”.
אני בעד וויתורים. שתי מדינות לשני עמים, פינוי חלק מההתנחלוית, וכ’.
אני לא מגדיר עצמי כשמאל או ימין, אבל מניח שלהרבה הוויתורים הנ”ל מספיקים כדי לתייג אותי.

איך יכול להיות ששמאלני מתנגד להופעת השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל?

כדי לענות על השאלה הזו עליי קודם כל לשכנע אותך הקורא/ת לזנוח לרגע את הסקאלה הנפוצה בישראל המשמשת לקיטלוג דעות פוליטיות-מדיניות.
הדיון המדיני-לאומי מתיישב על סקאלה שנעה בין “אוהב ערבים” מצד אחד ל”איש ארץ ישראל השלמה” מצד שני. אנשים מצפים ל”סל” מוכן של דעות מכל צד כזה בסקאלה. (לדוגמא: מצפים ממי שמאמין בא”י השלמה, שיתמוך בחנינה לאלאור אזריה. או מצפים ממי שמתנדב במחסום-וואצ’ שיתמוך במסירת רמת הגולן)

אז עכשיו נקפיא את הפרדיגמה של שמאל וימין מדיני ונתייחס לדברים ללא הסקאלה הזו.

בשנים האחרונות, הגישה בישראל לשפה הערבית עוברת שינוי איטי. הערבית, שהיא שפה רשמית במדינה צוברת תאוצה ונעשה בה יותר ויותר שימוש במרחב הציבורי.

התופעה הזו נראית בעין יפה ע”י ציבור גדול שמרגיש שהרחבת השימוש בערבית מתקן עוול ומפחית אפליה של הציבור הערבי החי במדינה השייכת לו, ולא ממש דוברת את שפתו.

מימין: שלטי כבישים לפני הוספת השפה הערבית. משמאל: אחרי. נתיבי איילון©

“אם שלום זה כבר פאסה, לפחות נבנה דו קיום”

דווקא בתקופה האופטימית סביב אמצע שנות ה90, הנרטיב של “דו קיום” ו”מרחב משותף” היה חלש בהרבה מהנרטיב של “שתי מדינות לשני עמים”.

יכול להיות שמכיוון שהשלום לא נראה באופק, האנרגיות של מחנה השלום (שצריכות למצוא ביטוי כלשהו) פשוט הופנו מהתעסקות בהסדרי שלום, להתעסקות בבניית “דו-קיום”.

ואכן, “דו-קיום” הוא מושג שלא מפסיק להישמע, אבל מה זה דו קיום?
האם זו התערבבות של האוכלוסייה היהודית עם האוכלוסיה הערבית?
או שזו שכנות טובה בין שני עמים שונים?

אני בטוח שהרוב המוחלט בעד דו קיום. אבל איזה דו קיום?

אוטובוס בבאר שבע. צילום: הראל יוסף©

הדו-קיום מהסוג הראשון אותו הזכרתי הוא ערבוב מוחלט של שני העמים. מעניין כמה מתומכי/ות הדו קיום יסכים לכור היתוך של החברה הערבית והיהודית.
הדו-קיום מהסוג השני הוא יצירת יחסי-שכנות מעולים בין הערבים ליהודים.
הבעיה היא ששכנים בהגדרה לא גרים באותו הבית, אלא זה לצד זה ואז מדובר בהפרדה.
האם הפרדה היא דו קיום?

הבנתם/ן את הכיוון שלי. אז אני בעד הפרדה של שני העמים ויחסי שכנות מעולים. אני בעד וויתורים והסכמים. אני נגד ערבוב העמים.

פעם שמעתי משפט כזה: שני אנשים החיים בשכנות מופלאה, יכולים לרצוח אחד את השני לו היו גרים ביחד.
ככה הם הערבים והיהודים. הם עמים אחרים.

אני מבחינתי לא צריך עמים, גבולות ושפות. אבל כל עוד העולם עדיין עובד על הקונצפט הזה, עמים לא יכולים לחלוק מדינה (וכשהם חולקים, זה מגיע למלחמת אזרחים).

שלט באוטובוס בת”א

חוסר התקווה להסדר מדיני הוא בית גידול אידיאלי לרעיון “המרחב המשותף”.

אנשים לא קולטים את זה שניצחון הימין הקיצוני החרד מהסכם שלום הוא ניצחון השמאל הקיצוני, המבקש להקים מדינה ערבית-יהודית.
הקיפאון המדיני והרחבת ההתנחלויות הוא הדשן של רעיונות כמו “מרחב משותף לערבים ויהודים”.

ומכיוון שהשמאל הישראל נתפס כזה שהפסיד, וכולם/ן מנסים/ות להיות ימניים/יות, אף אחד/ת לא שם/ה לב שהשמאל הישראלי מכתיב אקסיומות שכמעט כולנו מסכימים/ות עליהם, גם הימין.
כולם/ן רואים/ות את הוספת השפה הערבית כהתקדמות חיובית.

ציטוט מאתר האגודה לזכויות האזרח בישראל: “הנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל היא דרך מרכזית לקידום מרחב ציבורי משותף, שוויון יהודי-ערבי ושותפות יהודית ערבית.”
מלל זה הוא חלק ממנשר הקורא להוסיף כריזה ושילוט בערבית ברכבת ישראל.

והמאבקים הללו מצליחים. השפה הערבית נכנסת לשימוש בכל מקום. דווקא בתקופה של רצף ממשלות ימין.
הערבית במרחב הציבורי היא נקודת השקה. אינטרס אחד משותף לימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.  מקדמת “מרחב ציבורי משותף” בשמאלנית, ו”מונעת חלוקה של הארץ” בימנית.

לאחרונה מופעלים לחצים על עיריית ת”א להוסיף את השפה הערבית לסמליל העירייה הרשמי

מרחב ציבורי משותף, שיווין ושותפות. הגיע הזמן לערער את האקסיומה

הייתי מאוד רוצה לשאול את כל אותם/ן התומכים/ות ב”מרחב ציבורי משותף” האם אתם/ן באמת רוצים/ות מרחב משותף? אתם/ן רוצים/ות להתערבב?
ערבוב העמים הוא לא רק ערבוב השפות, כי אם ערבוב תרבויות, מנטליות, התנהגויות, תפיסות עולם. האם הסיכסוך ייעלם לאחר ההתערבבות?

חלק ממי שכינה/תה אותי גזען בתחילת הכתבה, אולי ת/יסתפק עכשיו ב”לא סובלני”.

סובלנות, בהגדרה, הוא ערך אנושי לפיו מתייחסים בכבוד לאדם גם אם אין מסכימים עם אמונותיו והשקפותיו. ובכן, אני כן סובלני. אני בשום פנים ואופן לא קורא לא לכבד איש. אני מתנגד בכל תוקף להשחתות כדוגמת זו:

השחתת ערבית בשילוט. זה אלים ופוגעני. שלא יהיה כל ספק, זה איום ונורא.

אני פשוט חושב על הדברים באופן יסודי:
איפה שהשפה הערבית נוכחת בישראל, היא מוצבת במקום משני.
הציבור הערבי לא רואה את עצמו כמשני. הוא לא חי בשלום עם הגדרתו כמיעוט. יש לו שאיפות אוטונומיות.

אנשים נוטים להתבלבל ולהשוות את הערבים בישראל לקבוצות במדינות הטרוגניות כמו מקסיקנים בארה”ב או סינים בקנדה.
אז ההבדל הוא שקבוצות אלה מוכנות להיות מוגדרות כמיעוט, ואין להן שאיפות אוטונומיות, וכפועל יוצא, הן מקבלות את השפה המדוברת במדינה כשפה השימושית שלהם.

בישראל, הקרב על השפה הוא הקרב על זהות המדינה.

שימו את עצמכם/ן בנעליים של הציבור הערבי

לו היית חלק מהמגזר הערבי, האם היית שבע/ת-רצון לגור במדינת ישראל, גם כאשר כל פיסת מלל בעברית מלווה בכיתוב בערבית?
ומה עם דגל המדינה? איך הוא מייצג אותך? והמנון המדינה?, סמלי המדינה השונים? שם המדינה?

אם הייתי ערבי, לא הייתי רוצה להיות תושב משני במדינה שלי. הייתי נאבק על מדינה משלי.

מקודם בימים אלה: כריזה בערבית בכל האוטובוסים בארץ. מקור: “רשת.טי.וי”

האשליה הכי גדולה: ה”ערבי-ישראלי”

חלק מקוראי/ות שורות אלה וודאי רוצים/ות לעצור ולהגיד ש”יש הבדל בין פלסטינים לערביי-ישראל”
בכוונה לא השתמשתי בביטוי “ערבי-ישראלי” בכתבה זו בכלל. זהו ביטוי מוטעה, והוא יעלם מאוצר המילים שלנו בעתיד.

הביטוי “ערביי-ישראל” הוא ביטוי שלנו, היהודים, שנועד להשקיט בעיה שלא נח לנו איתה: כבשנו את העם הפלסטיני. אין לנו כח פוליטי עולמי להוציא את כל הפלסטינים מקרבינו, אז המצאנו ביטוי בן-כלאיים בשם “ערבי-ישראלי” לאלה שנשארו פה.

עכשיו בואו נדמיין סיטואציה:
אני צרפתי. יום אחד גרמניה כובשת את צרפת, ומאותו הרגע אני מוגדר צרפתי-גרמני. תחיו עם זה בשלום? לכמה זמן?

אבל עיזבו אותי ואת הבלוג שלי – הערבים אומרים את זה בעצמם

אנחנו מאוד אוהבים/ות לתת דוגמאות של “ערבים שגאים להיות ישראלים”.
אך מתחת לפני השטח יש אמת אחרת, ומדינת ישראל, שטורחת לטפח את הזהות ה”ערבית-ישראלית” פשוט עוצמת עיניים.
החברה הערבית מתנתקת יותר ויותר מהזהות הישראלית הרעועה ומגלה מחדש את הזהות הפלסטינית.
הנה. תראו מה יש להם להגיד בנושא:

הטמעתי וידאו של “הטלוויזיה החברתית”, ארגון אולטרה, סופר שמאלני, בבלוג שלי. פחות עוד כמה שחושבים/ות שאני גזען.

ובחזרה לעניין:
החברה הערבית תפסיק בשלב כזה או אחר להסכים להגדרתה כמשנית בארץ, שהיא תופסת כשלה.
מבחינתה יש כמה אפשרויות:

  • כיבוש כל הארץ מידיי היהודים, והקמת מדינה פלסטינית.
  • הקמת מדינה דו לאומית בה היהודים והערבים שווים, כלומר, אף אחד מהם לא מוגדר כמיעוט. כמובן שלא יסתפקו בערבית במרחב הציבורי אלא בשינוי הגדרת המדינה, וזה כולל דגל, המנון ושם המדינה.
  • הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

אני בוחר באפשרות השלישית. ולכן אני נגד רעיון ה”מרחב המשותף”.

הערבית במרחב הציבורי ברובה אינה פונקציונלית, אלא פוליטית

ברוב המקומות בה נוכחת השפה הערבית ביישובים היהודים ובערים הגדולות, לא נעשה בה כלל שימוש. הסיבה להופעתה היא פוליטית-אידאולוגית, מאבק על זהות הארץ.

מובילי המאבקים להוספת ערבית במרחב הציבורי אומרים את זה בעצמם.

דוגמא טובה היא אמירתו של ח”כ דב חנין, שהוא אחד ממקדמי הופעת השפה הערבית הנמרץ ביותר. “הוספת כריזה בערבית בכל האוטובוסים בארץ, נועדה להזכיר לכולנו שהמרחב הציבורי הוא משותף לערבים ויהודים” הוא אומר.
כלומר מטרתה אינה לעזור לדוברי הערבית להבין, שהרי ברור שהם כבר מבינים. המטרה היא להשמיע את השפה הערבית לכולם, כדי שנדע שהמרחב הוא שווה לשני הלאומים.
דב חנין רוצה לבנות מדינה חדשה. מדינה לשני הלאומים.

האידאולוגיה בפשטותה מופיעה בתמונת הנושא בעמוד הפייסבוק של ח”כ דב חנין.

פעמים רבות הערבית הלא פונקציונלית מגיעה על חשבון מידע פונקציונלי

סתם דוגמא המעידה על התופעה: עד להוספת הערבית לשלטי הרחובות בתחום תל אביב יפו בעשר הקודם, היו שלטי הרחובות אינפורמטיבים יותר. הכיתוב בערבית הגיע על חשבון מידע נחוץ.

כך נראו שלטי הרחובות בת”א-יפו בעשור הקודם.
וכך הם נראים בעשור האחרון. מידע נחוץ פינה את מקומו לטובת כיתוב ערבי לא נחוץ. 

במקרים רבים אחרים, הכיתוב הערבי הגיע על חשבון כיתוב באנגלית.

קראת עד לכאן ומבחינתך אני עדיין גזען?

מדובר אם כך בתקינות פוליטית שיצאה מכלל שליטה. אסור שתקינות פוליטית תסרס את חירות המחשבה והדעה!

התקינות הפוליטית יצרה שמורה, הכוללת קבוצות “רגישות” כמו ערבים, נשים, שחורים ומחוץ לישראל, גם יהודים.
ה”שמורה” הזו היא ארון הקודש של ההתחסדות של העולם המערבי. כל אמירה עם “ערבים” או קבוצה רגישה אחרת נפסלת ומתוייגת כגזענות ללא הבנחה והתייחסות למהות הדברים.

נקודה למחשבה. למה הביטוי “עבודה ערבית” יתפרש כגזעני בעוד “Made in china” איננו? הרי שניהם מתארים את אותה תופעה.

תקינות פוליטית צריכה להיות מאוזנת. בתקופתינו, אין שום רסן לתקינות הפוליטית ובכך נחסמות אמירות (ואף מחשבות) לגיטימיות וראויות, בטענה שהן פוגעניות.

אני לא עושה שימוש במילה “אנטישמי” בכל פעם שיהודים חוטפים ביקורת.
כך אני מצפה שתיהיה לי הזכות להתייחס בעצמי לקבוצות באותה ה”שמורה”.

אז יגידו לכם/ן שאני מפחד מערבית. זה לא נכון

אני לא אלרגי לערבית.
יש לי מודעות לסיבה להופעתה הגוברת, ואני חולק אותה אתכם/ן.
קידום הערבית במרחב הציבורי היא החלוציות של המדינה הדו לאומית.
אני מתנגד לרעיון המדינה הדו-לאומית, ואני חושב שכל ערבי ויהודי צריך להתנגד לרעיון כזה.
אני בעד שתי מדינות שכנות עם גבול.

הנה כיתוב ערבי במרחב הציבורי שאני מאוד בעדו. מחכה לתיירים הערבים, ומחכה להתארח אצלם.

 

 

12 תגובות בנושא “למה אני נגד ערבית במרחב הציבורי, ואני לא גזען.

  1. אתה מאמין שאם תקום מדינה פלסטינית אז לא יהיו ערבים ביפו? בחיפה? בעכו?

  2. יותר מ2 שפות בכל שילוט/כריזה/וכו’ הוא מוגזם, לא אסתטי, ומהווה רעש.
    צריך להיות בשפה המקומית – ובשפה בינלאומית (אנגלית) – וזהו.

  3. אתה מבין שהערבים מהווים 23 אחוז מהאוכלוסיה ולא איזשהו אחוז מזערי

    גם אם נפרד מיהודה ושומרון הערבים הללו לא יעלמו

  4. אין שום סתירה בין פתרון שתי המדינות לבין ערבית במרחב הציבורי. הפלסטינים אזרחי ישראל, ברובם המוחלט, משתלבים בישראל ומעוניינים לחיות בישראל, על כל חסרונותיה ופגמיה מבחינתם, ולא במדינה פלסטינית עתידית; ולצד זאת הם מיעוט משמעותי מאוד במדינה, שמעוניין בשוויון זכויות ובייצוג תרבותי, ושסובל מאפליה, מגזענות, משנאה ומפחדים כלפי כל ערבי באשר הוא ערבי. ללא תלות בשאלה מה יהיה הפתרון בשטחים, בישראל ימשיכו לחיות יחד יהודים וערבים. עבור מיעוט כה משמעותי של ערבים אזרחי ישראל, ראוי שיינתן שירות מלא בשפתם, הן מטעמים מעשיים (השפה העברית היא שפה שנייה או שלישית עבורם) והן מטעמים הצהרתיים (החשיבות של שוויון מלא בין אזרחי ישראל ושל ביעור האפליה והגזענות).

    לגבי דבריך על ח”כ דב חנין, ראוי להביא לידיעתך שהן הוא והן חד”ש, ואפילו בל”ד (וכל הרשימה המשותפת), תומכים כולם בפתרון שתי המדינות ולא בפתרון המדינה האחת. יש האוהבים לחזור על הסיסמה לפיה “השמאל הקיצוני” תומך בפתרון המדינה האחת; בפועל, יש אישים בשמאל (וגם אישים בימין) שתומכים בפתרון המדינה האחת, אבל כל מפלגות השמאל בכנסת וכל המפלגות הערביות בכנסת תומכות פה אחד בפתרון שתי המדינות.

    1. אתה טוען שחלק מהפלסטינים רוצים להשתלב בישראל, וחלק רוצים עצמאות.אני לא חושב שהפיתרון הוא לרצות את שניהם. מה בעצם אתה מציע? לייצר מדינה פלסטינית, לצידה מדינת ישראסטין? (רק בדרך אגב אציין שדמוגרפית גם המדינה המעורת תהפוך למדינת רוב ערבי)

  5. השארת הערבית כשפה רשמית מאפשרת לערבים להתבדל לחיות בנפרד ומקצינה אותם. השמאל לא רוצה לשלב אותם הוא רוצה להפריד ולבדל (פוליטיקת זהויות) כי זה יקל עליו לשלוט.

  6. הערבים רוצים הכל. גם שתי מדינות אחת ערבית יודנריין וגם השנייה דו לאומית כל אזרחיה ובהמשך גם ערבית עם גורל היהודים כמו הלבנים בדרום אפריקה שנרצחים נרדפים ובורחים… למה שיהודים ירצו לעלות או לחיות במדינה ערבית או כל אזרחיה? כבר עדיף לחיות אז במדינה מערבית. בגלל זה הערבים מסרבים להכיר במדינה יהודית

  7. אם הבנתי נכון אז הטענה שלך שלדעתי לא מוצגת בצורה מספיק מדויקת היא שהוספת 2 שפות בשלטים ובכריזה רק לצורת הצגת 2 שפות גם אם לא באמת יש צורך בהצגת 2 שפות פוגעת בסופו של דבר בשירות שמקבלים דוברי שתי השפות, כי שלט וכריזה ארוכים עם הרבה מלל הם פחות אינפורמטיבים ומקריבים את השימושיות לטובת התקינות הפוליטית ובכך פוגעים במטרת השלט והכריזה שהיא לספק מידע בצורה הנוחה והברורה ביותר

    1. יש הרבה אנשים שטוענים שהופעת והשמעה של יותר משפה אחת היא עול לעין ולאוזן. אני יכול להבין את הטענה, מצד שני יש מצבים שהשמעת השפה האנגלית היא חיונית ביותר לדעתי כמו ברכבות שנוסעות לנתב”ג.

      1. 2 שפות זה עוד נסבל יותר מזה זה מציק וגם כבר מתחילים לא לשים לב שלטים ולכריזה.
        אולי פשוט אפשר להחליף את האנגלית בשילוט לערבית, כמות התיירים שנוסעת באוטובוסים היא לדעתי זניחה. אני גם לא חושבת שיש יותר מידי תיירים שנוסעים לדוגמה ברכבת לאשקלון או לבאר שבע ואין סיבה לשים שם שילוט באנגלית שאף אחד לא משתמש בו.
        אולי ברכבת לנתב”ג יש הצדקה לשילוט באנגלית, למרות שאני מהמרת שיש שם יותר נוסעים דוברי ערבית מאשר תיירים.
        גם ברחובות הערים אפשר לשים שילוט באנגלית רק במקומות התיירותיים המרכזיים, אני לא חושבת שיש יותר מידי תיירים שמגיעים לשכונות מגורים שמרוחקות ממרכזי הערים.
        אם למען התקינות הפוליטית זה יעשה טוב, אז אפשר להחליף את הכיתוב באנגלית לערבית.

  8. תרשה לי להציע נקודה קצת יותר רחבה לנושא,
    כמו שאנחנו יודעים, עם סיום המלחמה ב 1967, מיהר השלטון הישראלי , החדש והרענן, להחליף את שלטי הרחובות הירדניים במזרח ירושלים והעיר העתיקה לשלטים הנושאים את שם הרחוב בעברית, מעל הכתוב בערבית ואנגלית.
    אם היית מבקר שם עוד לפני שנות ה-30 היית מגלה ששמות הרחובות מצויינים באנגלית כשפה ראשית, ערבית משנית, ואחרונה – עברית, זאת כדי להנכיח את השלטון הבריטי.
    אפשר לקרוא על זה גם פה : http://www.israelidesign.co.il/guide_item_4209.html
    מקרה ירושלים מלמד אותנו שהרצון להנכיח את השפה הערבית הוא אולי שריד לזמנים אימפריילים רומנטיים ורחוקים, שאנחנו רואים את עצמנו קצת חלק מהם , מבלי דעת ובצדק, בעבר היה זה בולט שארץ ישראל, ובמרכזיה הערים המעורבות הינן חלק מהמזרח התיכון הגדול, כחלק מארצי הלבנט, סביב למקומות הקדושים ובין מרכזים מטרופלוניים רבי משמעות כלכלית והיסטורית כמו ביירות, קהיר ודמשק, היום, הערים המרכזיות מכילות כל מני תושבים, אבותיהם של חלקם היו בעבר מיעוטים, חלקם היו בעבר רק תיירים שביקרו, וחלקם היו תושבי המקום ולפעמים אפילו בעלי האדמות.
    הרבה יותר זמן ממה שישראל הייתה קיימת, וגם הרבה יותר זמן לפני מלחמת העולם הראשונה שחילקה את המזרח התיכון למדינות, חיו כאן עמים רבים שסגדו לאלים שונים וחבשו סוגים שונים של כיסויי ראש, תחת איפריות שונות, לפעמים היו מלחמות, לפעמים רק תבשילי אורז ובשר, אבל ללא ספק, הם היו פה יחד.
    מדינת ישראל היא מקום מיוחד, לדעתי, ההחלטה לייצג את שמות המבקרים והתושבים בשילוט שמה את ישראל כמדינה במזרח התיכון, הבוער, האלים, אולי היפה והאויינרטלי (?)
    כפי שהירדנים זרקו לעולי הרגל ולתיירים איזו עצם בצורת שילוט באנגלית, כך גם מחובתנו לא להתעלם מהמיקום שלנו על ציר הזמן, העובדה שעכשיו יש כאן כל מני עמים בקונצפט של “מדינות” או “לאומים” לא אומר שאנחנו רשאים להתייחס לעצמנו כמו ערי אירופה וארה”ב שבהם חיים כל מני מיעוטים.
    הערבים והיהודים כאן הם המרחב, ערינו העתיקות, וגם הפחות עתיקות מחולקות לרבעים ולסמטאות לפי שפתם ואמונתם של התושבים בהם, בתוכם כנסיות, מסגדים מקוואות ובתי כנסת, בלוד, בתל אביב יפו, ובחיפה, עלינו לשמור על האופי שלנו כמדינה מזרח תיכונית, אמיתית, כמו שהיו פעם שכנינו, מאוד קשה למחוק מדפי ההיסטוריה את הרובעים והשכונות של היהודים , המוסלמים, הנוצרים של דמשק, ביירות, קהיר.
    אני מציע לאחוז את הרעיון הזה בכוח בכוח, כלל שניתן, עם או בלי מדינה פלסטינית.
    פעם גם אנחנו היינו אחרונים בשלט רחוב, עכשיו אנחנו ראשונים, אני לא ממש בטוח
    מה יקרה מחר, מה שבטוח, הייתי רוצה לראות את השפה של כל השכנים שלי מתנוססת, גם של אלה שלא ממש אכפת להם.

כתיבת תגובה

הדוא''ל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *