התפוז הגדול

הכלל שבישראל עוד לא הבינו: הזמני הוא תמידי!

הזמני הוא מצב תמידי. אני לא מתכוון לכך שהזמני הוא "קבוע" כי עובדים לאט,
אלא לכך שהזמני הוא תמידי כי העיר בשינוי מתמיד, ואף פעם היא לא תגיע לתצורתה הסופית.

ההתייחסות הרדודה להסדרים זמניים היא עניין מובנה בתרבות הישראלית.
הגישה בישראל לניהול הסדרים זמניים נשענת על החד-פעמיות.

העוסקים בניהול ובתחזוק מתייחסים למצבים הזמניים היא כאל שריפות שצריך לכבות, ולהמשיך הלאה.

בישראל, הפער בין התשתיות הבסך הכל סבירות בערים לבין תשתיות תחת הסדרים זמניים הוא עצום.
בעת ביצוע עבודות המשפיעות על התשתיות הציבוריות, מתבצעים הסדרים זמניים. כאן אנחנו לא מצטיינים.

טיול בתל אביב מוכיח עד כמה אנחנו לא יודעים לנהל מצבים זמניים.
הנה כמה דוגמאות להסדרים זמניים שלא מתוכננים נכון, והצעות לשיפור:

הצבה לקויה של גדר, בפרוייקט תשתיתי ציבורי חשוב (שיפוץ טיילת החוף). הגדר אנונימית, מוצבת בזיג-גז ומשאירה שטח מצומצם מידיי להולכי רגל

גדר אינפורמטיבית, המוצבת באופן יותר אסתטי, בקו ישר, תוך השארת רוחב מספיק להולכי רגל

ההסדרים הזמניים צריכים להיות מתוכננים בקפידה ולעמוד בסטנדרט שצריך להיות מנוסח היטב.
אפשר לקיים הסדרים זמניים מבלי לפגוע בבטיחות, בנגישות, בהתמצאות ובחווית המשתמש:

הסטת נתיב הולכי הרגל מנתיב המדרכה מתבצעת בישראל ללא טיפול בקרקע. לא נגיש לנכים, ומסוכן מאוד לשאר האוכלוסייה.

סיטואציה זהה בלונדון: הסטה של נתיב הולכי הרגל מנתיב המדרכה, פלטות ארעיות יוצרות רצף מפולס ונגיש להולכי הרגל. המסלול הזמני מלווה במעקות ואבני שפה ארעיים, על חשבון שטח המיסעה.

קל מאוד להביא דוגמאות מהתחבורה הציבורית.
המחשבה על חווית המשתמש בתח"צ נעשית בשלב מוקדם, ומאותו הרגע עד למפגש עם הנוסע מתרחשים (כצפוי) שורה של בלת"מים. את התהליך הזה לא מלווה שיטת עבודה לטיפול בהסדרים זמניים.
ואז קיום ההסדר הזמני נופל על רצונו הטוב של מתנדב.
את ההסדר הזמני במקרה הזה מבצע הנהג:

שלט מאולתר על מכשיר תיקוף באוטובוס. המערכת לא מוכנה לבלת"ם

וכך זה נראה כשמגיעים מוכנים

כמו מכשירי התיקוף בתוך האוטובוסים, גם מכונות למכירת כרטיסים צריכות לקבל התייחסות ראויה:

מכונת ממכר כרטיסים לא תקינה. סימון מאולתר. צילום: עמרי בן זיכרי©

כך יש לסמן מכונת ממכר כרטיסים תקולה.

המקרה הבא הוא דוגמא מעולה למה אסור להפקיר את הפתרונות הזמניים בידי יוזמה רגעית של פועל בשטח:

עוד דוגמא מהתח"צ: תחנת האוטובוס הזו על מחלף השלום סומנה במשך תקופה ארוכה ע"י דגלון (שלט) שהוצב באלתור בהחלטה שנלקחה בשטח ללא תכנון.

גם במצבים בהם לא ניתן להציב שלט תחנת אוטובוס באופן זמני יש פתרון: שלט נייד שתוכנן בדיוק עבור מצבים כאלה, בלי פשרות על המידע.

כאשר מדרכה מוקמת מחדש, אי אפשר להתעלם מתחנת האוטובוס:

תחנת אוטובוס בזמן עבודות תשתית בישראל נראית כך

במקום לתת לנוסעים להמתין על תלולית עפר, אפשר לנייד למקום סככה זמנית נוחה ונגישה ולמקמה על האספלט, כך שהיא לא תפריע לשיפוץ המדרכה

עבודות בכביש, שינויים לא צפויים, ולפעמים סיכסוך בין רשויות שונות, מאלצות העברה של תחנות אוטובוס למיקומים שלא תוכננו לתפקד ככאלה. במקרים כאלה אי אפשר להסתפק בהעברת דגלון (שלט) התחנה:

תחנות אוטבוס מועתקות למיקומים זמניים מבלי להתאים את התשתיות מסביב, כמו התחנה הזו בדרך ז'בוטינסקי בפ"ת שהוצבה בתוך רצועת גינון

אפשר להציב סככות ארעיות על גבי רצועת הגינון ובכך לאפשר נוחות ונגישות למשתמשים

תחום קרוב מאוד לתחבורה הציבורית, הוא תחום ההתמצאות.
בעת קיום הסדרים זמניים בשל עבודות תשתית, נאלצים הולכי הרגל לבצע מעקפים ושינויים בדרכים אליהם הם רגילים. הסדרים זמניים משבשים את ההתמצאות ולכן בשלבים הזמניים צריך יותר דאגה להתמצאות. 
הפרדוקס הוא שדווקא כשצריך יותר את ההתמצאות, נעשית פחות השקעה בשילוט התמצאות שכן אף אחד לא רוצה להשקיע תכנון וכסף במצבים זמניים:

שלטי הכוונה קטנים שהודפסו במדפסת ביתית

ככה צריך לעשות את זה. שלטי הכוונה ממוסגרים, בגודל נכון, המעוצבים בגרפיקה המזוהה עם התח"צ בלונדון

המרחב הציבורי מתוכנן ומושקע בהרבה כסף ומחשבה. אך המרחב הציבורי המצוי תחת הסדרים זמניים נתון בידי קבלנים ופועלים בשטח.
התוצאה הסופית נתונה בידי החלטות שרירותיות שנעשות במקום:

לפעמים אין ברירה וצריך להסיט את מסלול הולכי הרגל אל תוך הכביש. בארץ המסלול מותווה באמצעות בליל גדרות, מעקות בטיחות ניידים ומחסומים שונים. וזה עוד במקרה הטוב. לפעמים פשוט זורקים אותך לכביש הפתוח.

הפיתרון שיש ליישם הוא גדר כבדה בגובה נמוך, ולהשתמש רק בה.

אי אפשר לגזול שטח מהמדרכה, ולא לעדכן את החלוקה שלה מיד אחרי:

כאשר תחום אתר הבנייה פולש למרחב הציבורי, לא נעשית התערבות בחלוקת המדרכה למשתמשים שונים כך שבמקרים רבים הולכי רגל נאלצים ללכת על שביל האופניים.

כל מה שצריך לעשות זה לסמן מחדש באמצעות מדבקות את מה שצריך לסמן. במקרה הזה – שביל אופניים זמני.

הנ"ל תקף גם לגבי תשתיות כבישים מחוץ לערים:

לאחר תיקונים בכביש, שוכחים את הסימונים. צילום: נתיבי ישראל©

גם כאן הפיתרון הוא פשוט: מדבקות

ובתור מי שעוסק בעירוניות, הדוגמא הבאה חשובה לי במיוחד:

רובם המוחלט של אתרי הבנייה בארץ מוקפים בגדר איסכורית שאינה אסתטית ומתנכרת לרחוב.

אתרי הבנייה יהיו בעיר תמיד, אז למה לא ליצור גדרות בנויות ומוקפדות, המספרות סיפור, מציגות אומנות או מציעות מידע על המיזם הנבנה? בדוגמא הנ"ל, המצולמת בברלין צימצמו את ניכור הגדר ע"י הוספת עניין בפינת המגרש, בדמות קיוסק זמני.

מה שצריך לקרות הוא שניהול מצבים זמניים במרחב הציבורי צריך לתפוס מקום אחר בשיטת העבודה, ולהפוך מ"כיבוי-שריפה" למתודולוגיה. כלומר דרכי-פעולה המבוססים על שיטות פעולה מנוסחות היטב.

צרוף המילים "סיוט הרכבת הקלה" צריך להיעלם. עבודות על רכבות קלות למינהן יהיו כאן לנצח בתקווה.

הבעיה התרבותית הזו ניכרת היטב כאשר מדברים על הרכבת הקלה בת"א. אני מקבל את הרושם שקברניטי העיר מתייחסים לפרוייקט כאל סערה שצריך לחכות שתחלוף.
הייתי רוצה לספר להם שתל אביב תצטרך תמיד להתמודד עם פרוייקטים תשתיתיים ברקע. לאחר הקו האדום יוקם הקו הירוק, הסגול ובהמשך מתוכננים קווים נוספים. זה לא יסתיים לעולם, זו דרכן של ערים מתפתחות.
וזה בסדר גמור. תל אביב יכולה להיות עיר נעימה, נגישה וקריאה גם בזמן קיום עבודות תשתית מאסיביות. זה הולך ביחד.
רק צריך לדעת לנהל את הזמני ולא לחכות "שיעבור כבר".

הסדרים זמניים בתחום תחנות האוטובוסים זכו אצלי לרשומה בפני עצמה

9 מחשבות על “הכלל שבישראל עוד לא הבינו: הזמני הוא תמידי!”

  1. גל בן חורין

    פוסט חשוב ומעולה, תודה רבה!
    לצערי אני עובר כל יום על המרחב המזעזע של הטיילת המשופצת, שאנשים נדחסים וכמעט נדרסים בו כל הזמן במקום לצמצם את השטח המוקצה למכוניות ולאפשר שימוש נוח ובטוח.
    גרתי חצי שנה בקופנהגן בשנה שעברה וההבדל בהתייחסות הוא שמים וארץ. שם תמיד כשיש הפרעה במרחב בגלל עבודות הצמצום יבוא על חשבון השטח של הרכב הפרטי (סגירת נתיב למשל ובמקומו הסטת שביל האופניים והמדרכה אל הכביש), ועבור כל הסטה זמנית של נתיב אופניים או מדרכה יוצרים רמפות שיאפשרו מעבר נוח ושמים מגני בטיחות. שלא לדבר על איך נראים אתרי הבנייה…

  2. דב אלידע

    זה רק אצלכם, במדינת תל הביב.
    אצלנו בפריפריה הכל טוב.
    תשאלו את יונה יהב.
    ואם הכותב לא מאמין ורוצה לראות במו עיניו, שיאזור אומץ צבאי ויחרוג צפונה מחדרה או דרומה מאשדוד. זה לא מסוכן. עובדה, יש כאן סוג-ב'-ניקים ששורדים.

    אגב, פעם ראשונה שאני נתקל בכינוי "התפוז הגדול" לתל הביב, למרות שתפוזים מזמן כבר לא קשורים ליפו-שלה. אפשר להתנחם, אבל, בכך שגם ניו יורק לא יותר תפוח מאשר בננה. אבל טוב לדעת למי אתם מדמים את עירכם, וכיוונתם בזאת לדעתי מזה עשורים: אני קראתי לעירכם East east east … side Manhattan. זאת בהתבסס על העובדה שכמעט כל השלטים המסחריים אצלכם כתובים בעיקר באנגלית וכמעט כל מאיישי החנויות שמאחרי השלטים מדברים אנגלית עילגת, במקרה הטוב.

    1. אשה ואמא

      מקווה שהיית ציני לגבי יונה יהב.
      את זה אני כותבת אחרי הליכה באמצע כביש עם ילד בעגלה בגלל רשלנות של קבלן העבודה בפרויקט שיפוץ רחוב מגורי. שלא לדבר על התארכות הפרויקטים בעיר.

  3. אהרון שביט

    ליד תחנות אוטובוסים בערים מסוימות התקינו צג אלקטרוני לחיזוי זמני ההגעה של האוטובוסים לתחנה
    א. בהרבה מקרים מיקמו את הצג בצד הפונה אל השמש, אתה מנסה לקרוא מה כתוב והשמש מאחור מסנוורת אותך. מילא עשו טעות, למה לא מתקנים את הטעות? למה ממתינים?
    ב. הצג הזה משתמש באנרגיית שמש, לכן יש לו פנל סלולרי יקר למעלה על העמוד, ומצבר יקר בתחתית העמוד. כל הסט הזה יקר ולא יעיל, האינפורמציה שמתקבלת בצג היא מעטה ובשחור לבן.
    האופציה הזולה עשרות מונים ועם זאת יעילה היא:
    בכל תחמה מותקן בתחתית שקע סמוי שמשמש להארת התחנה או להארת הפרסומות בלילה, יכלו להשתש במקור זה לחשמל עבור הצג במקום האופציה היקרה מאוד שהשתמשו, המערכת הסולרית, היו מחברים למקור החשמל בתחנה צג רגיל של מחשב, צג צבעוני, ואליו להזרים את האינפורמציה של חיזוי זמני ההגעה של האוטובוסים.
    לא רק שזה יהיה בצבע, זה יאפשר הצגה של המון אינפורמציה, כפי שזה מופיע באפליקציות מוב-איט ואיפה באס.
    הן הצג בתחנה והן האפליקציות האלה ניזונות מאותו מקור נתונים, והוא משרד התחבורה. אז איך יתכן שמשרד התחבורה? או לחילופין שר התחבורה? לא חשב על זה, זה חיסכון של מיליוני שקלים שאפשר היה להפנותו לשיפור התחבורה הציבורית.
    או שמן היסוד היתה כאן כוונה זדונית ליצור מקומות עבודה מלאכותיים.

  4. מסכים עם רוב הדברים, אבל חייב לציין שגם בארץ לפעמים יודעים לעשות את זה נכון.
    כך למשל את אתר הבניה של מגדלי לנדמרק (ליד שוק שרונה).
    המעבר שבנו להולכי רגל לדעתי פשוט מעולה.
    מצד שני לא ממש התלהבתתי מהדוגמא שלך של אתר בניה בברלין
    בכנות לא ממש הבנתי את שימושיות הקיוסק (מסכים עם נושא תמונות ומידע על פרוייקט).
    ובכלל בהינתן המדרכות הצרות שיש בתל אביב, נדמה לי שזאת לא דוגמא טובה.
    השאיפה צריכה להיות, לתת כמה שיותר מקום להולכי רגל וקיוסק כזה לא יהיה מוצדק ברוב אתרי בנייה בתל אביב, כי הוא יגזול שטח יקר מהולכי רגל.

    1. דניאל מייסה

      הקיוסק הוא בשטח המגרש. וגם כל מקרה לגופו, אם הרחוב הוא לא מסחרי, לא צריך קיוסק. זו רק דוגמא כדי להעלות אפשרויות להפיכת הגדר לידידותית יותר

  5. תודה! הכל נכון.
    מוסיפה את המקרים בהם המדרכה חסומה באמצע מקטע בגלל בניה כלשהי, אבל אין שום שילוט בצומת לפני או אפילו במקום עצמו עם הנחיה לעבור למדרכה ממול. כל כך מתסכל. אפס מודעות. אוף.

לתגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

דילוג לתוכן