ארכיון תגיות: ינ”עים

בעניין שיפוץ הטיילת


לאחרונה קמה קבוצת מתנגדים לשיפוץ והרחבת הטיילת לאורך רצועת החוף המרכזית.

 

טענותיהן המרכזיות:

1. הטיילת גוזלת מרוחב החוף ומבטלת איזור חול טבעי לטובת “בטון”.

2. ההרחבה תיצור “רצועת בטון”

שוב קלישאת הבטון.. הבטון הוא האוייב.

אז רק רציתי לגרום לאותם אנשים לקחת שני דברים בחשבון.
להמשיך לקרוא ←

הרדיפה המלוכלכת של עיר לכולנו את רון חולדאי -ממשיכים להתלכלך


חברת המועצה שרון מלכי טוענת כי שיפוץ הטיילת המיוחל הינו צעד לקוסמטיקת טרום בחירות ותו לא.

הנה הרשומה של שרון מלכי

ולהלן תגובתי בבלוג שלה:

כל הכתוב טוב ויפה, אך מדוע הקשירה לבחירות? ומדוע הקשירה בין העדכון החזותי לבין חניון כיכר אתרים ומערכת הניקוז שהרי אלה תשתיות נפרדות?

שרון, אני לא מבין, לכרוך את שיפוץ הטיילת בשיפוץ החניון בכ.אתרים? תיקון בעיות הניקוז? אהיה הראשון להסכים איתך בנוגע לחומרת מצב החניון וניקוז היישר לחוף הים. דברים חמורים.

אבל מכאן ועד לקרוא לכל המהלך המבורך של שיפוץ הטיילת “קוסמטיקת טרום בחירות”?
אנא ממך, ומשאר חברי עיר לכולנו – שמרו על עצמכם מוסריים.
אל תהפכו לאחרוני הפוליטיקאים הגדפניים.
אני מכיר אותכם, מכיר בין השורות ומכיר את הדעות בין חברי עיר לכולנו.
אם אתם בעד עדכון הטיילת (שמצבה החזותי והתפקודי רע מאוד) שבחו את ראש העיר גם אם אתם באופוזיציה, את ההצעות (הרציניות והמוצדקות שלכם) תקדמו בלי לגדף ולזרוק בוץ.

אני לפעמים מתבייש בכם.

ינ”ע תורן – יוסי מטלון


ינ”ע = יפה נפש עירוני (הסבר ניתן למצוא כאן)

והפעם, מצאתי רשומה ינ”עית קלאסית.  (קישור לרשומה)

יוסי מטלון טוען בבלוג שלו כי ההשקעה בחזות החניון שמתחת לכיכר התזמורת מבטאת את פריסת השטיח האדום לרכב הפרטי וזילזול באדם עצמו.
הוא טוען שהמרחב הציבורי של הכיכר ממעל (כיכר התזמורת) הוא מרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים. מילים אילו נאמרות כנראה בגנותה.

למעשה, מה יוסי מטלון היה מציע לעשות? לפי הרשומה הדתית הנ”ל, כנראה שהחניון התת קרקעי מתחת לכיכר היה צריך להיראות כמו החניון מתחת לדיזנגוף סנטר, והכיכר הייתה צריכה להיות מצועצעת יותר, חס וחלילה לא “מינימליסטית”. אולי הוא היה מציע להכניס כמה פסלים של סוסים, תינוקות שיורקים מים כחלק ממזרקות עם מלאכים וזבל כזה. אולי גם כמה עמודים קורינטים ואיזה רודן על סוס.

את הכניסה הגדולה לחניון מכיוון היכל התרבות הוא משווה לקתדרלה ובכך מציב את הרכב הפרטי כאלוהים המודרני…
אני מוכן להתערב שמדובר באדריכל.
רק אדריכלים יכולים להשתמש בדימויים הנדושים האלה שלהם (איזכור הקתדרלה כדי לציין סגידה לרכב פרטי), תוך כדי שהם שוכחים שיש פונקציות לכל אותם דברים שהם מבקרים.
מה בדבר הכמות הגדולה של האנשים שצריכה להכנס לחניון לאחר שהמופע בהיכל התרבות / הבימה מסתיים? איך הם יכנסו אם הכניסות יהיו צרות וקטנות, כמו שמר מטלון רומז שהן צריכות להיות?

הגיע הזמן לנקות את תל אביב מרכבים פרטיים ולכסות אותה ברשת של תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים. על זה אין וויכוח, ואני ראשון התומכים והנאבקים למען מימוש החזון הזה, עוד מימיי כתלמיד בחטיבת ביניים, הרבה לפני כל היוסי מטלונים והעיר לכולנואים למינהם.
אבל חשוב לשים לב מתי החזון הופך לדת. דת שאנשים סוגדים לה ומבטאים את אמונתם אליה בכל דרך אפשרית, בכל הזדמנות, מבלי שיקול דעת, מבלי ראייה כוללת של הדברים וניסיון לשפוט אותם מחדש.

מי שמכם?!


תגידו, זה רק בישראל שכולם יודעים את הסיבה לכל כישלון של תוצר אדריכלי?
זה רק כאן שכל בלוגר ועיתונאי מהשורה יודע בדיוק מה טוב לעיר ומה לא טוב לעיר?

המחשבה הזו, שהאדריכל אחראי במאה אחוז למצב הפרוייקט שלו, היא מחשבה מוטעית.
בישראל, בה הכח של האדריכל הוא אפסי, והשינויים שהפרוייקט שלו עתיד לעבור (לא מרגע החניכה, אלא עוד בשלבי התכנון) הוא מהגבוהים בעולם, או במילים
אחרות – שליטתו על התוצר הסופי מהנמוכות ביותר בעולם, להאשים רק את האדריכל זה לא נכון.
כמובן שאדריכלים עושים שטויות, אבל צריך לרכוש יכולת כדי להבדיל בין טעויות אדריכליות לבין שינויים וקומבינות יזמיות/אזרחיות/ממשלתיות/כל גורם אחר
שמשחית את הסביבה הבנוייה שאינו המתכנן.
העיתונאים, הבלוגרים, הפעילים, הפוליטיקאים שמביעים ביקורת על תוצרים ומיזמים אדריכליים – עושים מעצמם צחוק.
חבל שרוב האנשים לא רואים איזה פאדיחות הם עושים לעצמם שהרי באמצעות כתיבה עיתונאית משופשפת, בלוג מצליח, פינה נחשבת בעיתון נחשב, או תדמית ציבורית חזקה אפשר להסתיר את חוסר החשיבות של של הכתב שלהם, ולגרום לקורא להשתכנע.
אז בואו נראה כמה ליצנים:
1. אריק מירובסקי, עיתונאי. כותב בנושאי נדל”ן, רכב, בורסה והשקעות ויחסי ציבור. טוען בכתבה כי “המגדלים ברוטשילד גונבים את ההצגה מהמבנים לשימור”
לא רוצה להוציא דיבה או משהו לכן הנה כוכבית: * הוא כמעט וטוען ששימור המבנים באיזור רוטשילד לא שווה כלום.
אפשר להתכווח מה עדיף; בניה גבוהה, מבנים נמוכים שמורים, או השילוב בינהם. כגילוי נאות אציין שכל השלושה אהובים עליי באותה המידה. זה לא העניין.
הכותב רומז כי מגדלים לצד מבנים נמוכים שמורים זו “תוצאה נלעגת”.
עוד הוא מנסה להפגין מקצוענות ולצתת את הגיאוגרף השמאי, בועז ברזילי: “בתל אביב משמרים את הנדל”ן, ולא את הסביבה” ציטוט שמובא כמובן לרעתה של
תל אביב. רגע לפני שקוראי הכתבה ישאבו בקסמו ובכריזמתו של הכותב המשופשף, עליי להזכיר כאן שרוטשילד כפי שהוא כיום מושך ומרגש אנשים מכל הארץ
וגם קצת מהעולם – בעיקר בגלל המבנים שסביב השדירה. השדירה עצמה, תשתיתית, זהה לשדירות שגרתיות בת”א ובישראל.
זה המון בזכות המפגשים בין הבנייה הקטנה והגדולה שיוצרים מקומות חגיגיים ועסיסיים כ”כ, אלה הם שמרגשים ומזריקים אווירה שונה לרוטשילד.
2.אסתר זנדברג, עיתונאית. כותבת בנושאי אדריכלות ועיצוב. מציגה בכתבה הבאה טענות של האדריכל רם כרמי, בציטוט לגלגני אל מול המציאות הקשה. דוגמא:
“..במגדלי סי-אנד-סן בחוף תל ברוך בתל אביב הוא תיכנן “ציר ציבורי שעובר בתוך הבניין ועושה את הירידה לים חגיגית לא רק בשביל מי שגרים שם אלא לכל מי
שמעוניין לרדת לים”, …אבל מה לעשות שלקחו לו את הציר ואותנו השאירו עם חומה אטומה מול הים.” אסתר זנדברג, מנסחת נוסחא בלתי כתובה, לפיה המצב בו
אדריכלים מונעים מאינספור כוונת טובות ובפועל הציבור מקבל משהו דרעק, הוא בעיה שיש להפנות לאדריכלים.
אגב, את הציר הציבורי המדובר היא בוודאי לא ראתה או שלא הבחינה בו, או לא הבחינה למה יועד הציר הזה, ומה נעשה לו (רשומה על כך בעתיד).
איך ייתכן שעיתונאית כה מנוסה וותיקה לא מבינה את סדר הכוחות שמכתיבים איך יראה, יתפקד ויתנהג תוצר אדריכלי בישראל?
יתרה מזו, היא אינה מתייחסת לכוונת האדריכל. כשהיא כן – זה נעשה רק בשביל להסתלבט עליו. המבחן שלה הוא מבחן התוצאה בלבד, והתוצאה היא משוואה
שבה האדריכל הוא כאמור, לא הגורם היחיד.
קישור לכתבה של אסתר זנדברג:
3. שוב אסתר זנדברג, כתבה שכותרתה “מצבה הבלתי מזהיר של האדריכלות בישראל”. אמנע מלהתייחס לגוף הכתבה הפעם (למרות שיש לי בטן מלאה)
ואסתפק בלשלוח אתכם לכתבה רק כדי להביט על הצילומים הפרובוקטיביים שהיא מיקמה במרכזה על מנת להבהיר לנו “מהי אדריכלות גרועה”.
הצילומים עברו חיתוך כדי לתקשר לנו אדריכלות גרועה. כדי להדליק אצל הקורא את נורת ה”הולילנד” בראש, היא בחרה לעשות לנו את הקישור הטבעי לכל מה שסופג ביקורת שלילית בעיתונות ובבלוגים בימים אלה. ההשטחה המושלמת של הדיון.  אני חייב לציין שאף אחד מהתצלומים החתוכים לא מציג תוצר אדריכלי שאני אוהב או אפילו מסמפט, ובכל זאת, התעלול הזול שזנדברג עושה לקורא עם התצלומים הללו אינו הוגן ושקרי.

“יפי נפש עירוניים” – האנשים שכמעט תמיד יגידו לא


 

יש הרבה חסמים שמונעים, או מעכבים את תל אביב מלהיות עיר לתפארת דגם העיר הטובה.

סמכויות שחסרות לשלטון המקומי, חברי מועצה שלא מבינים עניין, מחסור בממון, תכנון לקוי וכמו שתיארתי ברשומות הקודמות – גם אופנה חולפת יכולה להזיק לעיר (אך גם להטיב עימה).

לאחרונה ישנו איום חדש על תל אביב – הטיפוסים אותם אני מכנה “יפי הנפש העירוניים”.

 

הבהרת המושג:

נתחיל בדבר החיובי אצל יפי הנפש העירוניים: יש להם כוונות טובות. הם לרוב אנשים אכפתיים.

עד כאן הטוב. עכשיו הרע.

יפי הנפש העירוניים הם אנשים שמתנגדים לפיתוח (רובם לא יסכימו איתי על קביעה זו).

יפי הנפש העירוניים יעדיפו תמיד שימור על פני שינוי (הריסה / בנייה מחדש / הרחבה)

(בשלב הזה אפסיק לכתוב “יפי נפש עירוניים” בכל פעם. להלן “ינ”עים”. יפי נפש עירוניים)

להמשיך לקרוא ←