ארכיון תגיות: כיכר דיזנגוף

כיכר דיזנגוף: עוד מעט יגלו שמראה החזיתות הרציף והנוסטלגי לא יחזור למרות הנמכת הכיכר


היו כמה טענות להנמכת הכיכר. הטענה הלגיטימית ביותר לדעתי הייתה הקושי שנוצר להולך הרגל בכיכר המוגבהת (אגב היה אפשר לשפר את זה).
אבל היו גם טענות מטופשות כמו “זה גוש בטון בעיניים” ו”הכיכר מסתירה את האדריכלות היפה”.

כל אלה שקראו להוריד את הכיכר מטעם של הסתרת האדריכלות יתאכזבו לגלות בימים הקרובים שהמראה הרציף והנוסטלגי לא יחזור.

החזיתות הרציפות והמתעגלות הן למעשה הסממן החזק ביותר של הכיכר, ומה שמסתיר אותן הרבה יותר מהכיכר המוגבהת אלו העצים והשונות בין המבנים שהתפתחה עם השנים.
בשנים הראשונות של הכיכר היו חזיתות המבנים חשופות ונראות כלפי הכיכר, ורוב המבנים היו זהים בגובהם.
ללא הסרת העצים (לא שהייתי רוצה שזה יקרה), החזות הרציפה והמרשימה של החזיתות לא תורגש.

4136621716
החזיתות המתעגלות – הסממן הבולט ביותר של כיכר דיזנגוף בתודעה Bauhaus Center©
bauhaus-center
החזיתות המתגעלות, גובה זהה של המבנים וגגות ללא קומות בנסיגה יצרו את האפקט Bauhaus Center©
צילום ארכיון קלוגר זולטן, לע''מ©
צילום ארכיון קלוגר זולטן, לע”מ©
הנה הכיכר הונמכה. מרוצים? איפה החזיתות המרהיבות? אופס. ערן אברמוביץ’©

מה שכ”כ מגעיל אותי בכל הסיפור הוא ההיצמדות הכפייתית לרוח הזמן.
העיר שלנו שבוייה לאופנות חולפות וגחמות תקופתיות.
אז קראו להרים את הכיכר, היום קוראים להוריד את הכיכר, מחר להעלות שוב.

08_p_dizi2
“בואו נרים זה במודה עכשיו”
15873103_987162464722257_996675532803318191_n
“בואו נוריד זה באופנה עכשיו”

זה מה שקורה כשאין `אבא ואמא` לאירועים במרחב הציבורי


האירוע: Guerrilla Lighting, במסגרת “בתים מבפנים”. מוצ”ש, 4.5.2013

Guerrilla Lighting הוא פסטיבל בו מאירים אנשים מבנים בתאורה צבעונית, במטרה לשנות את החוויה העירונית (כהגדרתם)
הרעיון מצויין, וכל הכבוד למארגנים ולמתנדבים.

אבל את הרשומה הזו אני כותב במטרה להאיר משהו אחר: את מנטליות הפיזור.
פיזור הסמכויות הוא ההפך מריכוז הסמכויות. הפיזור הוא ההפקרות של סמכויות שונות בידי גופים שונים.

..כמו התחבורה הציבורית בת”א שאינה מנוהלת ע”י שום גוף אחד (לא ברור מי אחראי על תיקון הרב קו, מי אחראי על תחזוקת התחנות, שילוט וכ`)
כמו ים הרשויות המקומיות שמנהלות במפוזר את תל אביב רבתי (בהשפעת תככים פוליטים ותוך התעלמות מצרכי העיר הגדולה) וכ`.

..כך התקיים לו אירוע ה-Guerrilla Lighting בזמן שהמארגנים כלל לא ידעו שבשעה 21:00 הפסל-מזרקה “מים ואש” בכיכר דיזנגוף מתחיל את המופע האור-קולי הקבוע כמידי ערב.

אני לתומי עוד התלהבתי התלהבות מוקדמת, שתאורת הבניינים תשתלב במופע האורקולי של הפסל, והתבדתי.

אני חייב לומר, הלב שלי נפל לתחתונים מרוב בושה ומבוכה; בזמן הספירה לאחור לקראת ההארה של מלון סינמה, פסל האש והמים החל להסתובב ולנגן, וכך המארגנים המופעתים החילו לגמגם, יד ימין החילה לריב עם יד שמאל, לא היה שום סנכרון. פאדיחה!להמשיך לקרוא ←

ממש לא כדאי להוריד את מפלס כיכר דיזנגוף


…כדי להקים פה עיר מעניינת צריך לדעת לחרוג. הבעיה של תומכי ההורדה היא השאיפה לסטנדרטיזציה של כל מיזם עירוני.
התסריט של עיר בה כל הכיכרות שטוחות, ירוקות, וקלאסיות הוא לדעתי סיוט. עיר צריכה לדעת לגוון ולהפתיע גם עם המרחבים הציבוריים שלה. אם אחד מהם נכשל, צריך להזמין את המתכנן עם הפינצטה ולא את ה”פעיל” עם הבולדוזר.

שוב אני מוצא את עצמי ניצב אל מול הזרם המרכזי של דעתני-תל אביב.
לרגע לא חשבתי להיות מופתע כמובן.. הזרם המרכזי פועל בד”כ ע”פ רוח הזמן ושואף לעדכן את העיר בהתאם לצו האופנה התקופתית.

כיאה לעידן שנאת הגשרים יוצא הזרם המרכזי נגד כל דבר שלא בנוי בגובה העין.
כאן אני מפסיק לרגע בכדי לציין שהרווחנו את כניסתנו לעידן שנאת הגשרים בצדק. כן, גם אני כועס מאוד על כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים וכיכר השעות היפות.
עכשיו כשהוספתי תמיהה נוספת לקורא, אבקש לספר למה אני כועס יותר על מי שמעוניין לחזור אחורה ופשוט לסלק מהעיר כל מה שנבנה בתקופת הגשרים והמפלסים.
תזכורת: ישראל, שנות ה-60. התפיסה כי כדאי להפריד בין תנועת כלי-רכב (שהולכת והופכת גדושה יותר) ותנועת בני-אדם מגיעה לישראל ויותר ויותר מיזמים מתוכננים כך שתנועת בני-אדם מתקיימת בנפרד מתנועת כלי-רכב. לימים, (ימינו..) יאשימו את המיזמים האלה בכך שנתנו עדיפות עליונה לכלי-רכב על פני תנועת בני-אדם. זה לא נכון.
יש שתי תפיסות שכדאי להבדיל בינהן:
הראשונה, שמקורה בתחילת המאה ה-20, הוכתבה ע”י המוקסמות מאמצעי התחבורה החדשים והמהירים שרק הגיעו לעולם לפיה עתיד ההתניידות בעיר טמון בכלי רכב (פרטיים וציבוריים). החזון התמים היה להגיע מהבית ליעד באמצעות תחבורה ממונעת ומהירה בלבד וללא הליכה ברגל.
תפיסה שונה מתקופה מאוחרת הרבה יותר דחפה לעבר הפרדה מקסימלית בין תנועת האדם לבין תנועת כלי הרכב. תוצאה של התבגרות והפנמה שכלי רכב נחוצים אך מזיקים למרחב הציבורי.
אין שום סיבה לעמת את התפיסות זו מול זו. לא מדובר בתפיסות נגד או בדיכוטומיה.
המטרה של תפיסה א הייתה להעביר מהעולם את הסוסים, הכיכרות ו”צעדות המוות” לאורך דרכים ארוכות ולהכניס במקומן אמצעי תחבורה מהירים נוחים ועממיים.
המטרה של תפיסה ב הייתה ועודנה הפחתת ההפרעה שנגרמת לבני אדם (“הולכי רגל”) ע”י כלי-רכב.
בשנות ה-70 המוקדמות, מרכז כיכר דיזנגוף כבר התנוון לחלוטין. בין שולי הכיכר למרכז הכיכר הפריד כביש סואן אותו לא חצו. המזרקה לא הייתה פעילה, הדשא היה יבש, ובני אדם הדירו רגליהם ממרכז הכיכר. תנועת האנשים התרכזה בשולי הכיכר.
דיכאון.

להמשיך לקרוא ←

גיזרה נמוכה – זאת אופנה חולפת…


ממש כמו ביגוד, לאדריכלות מקומית יש אופנה.

כמו הברנז`ה של מעצבי האופנה, גם אדריכלים (או אוהבי אדריכלות ועיר) משפיעים אחד על השני ומושפעים אחד מהשני.

בתקופתנו, מעצב שיעצב מכנסיים בגיזרה גבוהה – יזכה לדחייה אוטומטית.
ממש במקרה, מצאתי שהדימוי הזה מזכיר חלקית את אופנת “הגיזרה הנמוכה” באדריכלות.

בכנס שנערך ע”מ ליצור דיון על עתיד כיכר דיזנגוף שמעתי את ראש הפקולטה לאדריכלות באונ` ת”א הלל שוקן מביע את דעתו באופן נחרץ: “לא מגביהים שטח ציבורי – נ-ק-ו-ד-ה.”

במשפט קצר זה הוא הפשיט את התזה של האופנה האדריכלית של ימינו. הולך הרגל לא רוצה לעלות לשום מקום. תנו לו ללכת במפלס אחד, בלי לטייל.

זו לא סתם אופנה חולפת, זו גם מסקנה של אדריכלים שלמדו מטעויות העבר.

הייתה תקופה בה האופנה החולפת הייתה להפציץ במפלסים. התקדמות טכנולוגית הביאה לארץ את אופנת הגשרים, המחלפים והמעברים. כמו אופנות קודמות, האימוץ של אופנת המפלסים נתפס כ”הבטחה לעתיד טוב יותר”, גילוי אמריקה שכזה, וכך התחילו להשתמש במפלסים באופטימיות.

הבעיה היא שהאדריכלים האמינו כי נמצאה דרך המלך באמצעות אופנת המפלסים.
המפלסים קודשו בקיצוניות עד שהם הפכו להיות האטרקציה במקום לשרת אטרקציות קיימות.
אופנת “הגיזרה הגבוהה” חלפה וכיום המגמה היא לשטח את המפלסים.

כמו בהרבה מקרים אחרים באופנה, סופה של אופנה ותחילה של אופנה חדשה מתקיימת ע”י פריצה של אנטיתזה לאופנה הקודמת. כשהגיעו למדפים המכנסיים נמוכי הגיזרה – הפכו המכנסיים גבוהי הגיזרה למגוחכים.

הריסת המעברים התת קרקעיים בכיכר מגן דוד ובכיכר המושבות, הקריאות להרוס את כיכר אתרים, התכנית לביטול הרמפה בגן יעקוב… כל אלה הן אנטיתזות שהן חלק מתופעה פוסט-טראומטית.
האופנה כיום מגדירה את ה”מפלסיות” ככישלון, ומציעה מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה.

אדריכלות זה לא שחור ולבן. עיר זה לא שחור ולבן.

עיר לא בונים לפני האופנה. אמנם האופנה המדוברת היא גם מסקנה מלומדת, אך בעיר יש לבחון כל מקרה לגופו, ולא לפעול לפי האופנה באופן גורף. הרמפה בגן יעקוב לדוגמא, קוטעת רצף הליכה משדירות ח”ן לשדרות רוטשילד. לכן התכנית להרוס אותה (או לשנות מיקומה) מבוססת על ניסיון לתקן טעות ופחות בניסיון להשאיר את העיר מעודכנת באופנה הנוכחית.

תל אביב זו עיר שהתפתחה באופן כזה שממש אפשר ללכת בה, ולהרגיש את השפעת האופנות החולפות. במקום להשלים עם חלקים בעיר, העיר הזו לא מפסיקה להשתמש בטיפקס ולנסות אופנות חדשות.

כיכר דיזנגוף צפויה להשתנות בפעם השלישית, ולדעתי גם פעם רביעית בעתיד הרחוק.
זו דוגמא מצוינת למקום בעיר שהוא קורבן לצו האופנה.
ישנו וויכוח בין מצדדי כיכר דיזנגוף ב”גיזרה גבוהה” לבין מצדדי הכיכר ב”גיזרה נמוכה”

בוויכוח הזה ישנם שני דברים שמצערים אותי.

          היצמדות לצו האופנה – אדריכלים, גם אלה עם הרבה ניסיון והבנה, בטוחים שהם יודעים מה טוב ומה לא טוב ע”פ “מה שתופס היום”.

          תפיסה של “שחור ולבן” –  לפיה אם מפלסים זה דבר שהוגדר כשלילי, אזי כיכר צריכה להיות שטוחה לחלוטין.

 יש משהו גדול שמתפספס כשנשארים נאמנים לצו האופנה – הייחודיות.

כיכר דיזנגוף הישנה היא תמונה מעולה. מקום ייחודי ומרהיב. זו כיכר שנראתה כאילו ציירו אותה בסרט מצויר ללא הצבעים.

להמשיך לקרוא ←