ארכיון תגיות: כיכר

הכירו את גדר ההפרדה בשרונה ואת הנזק שהיא מסבה.


כמה רחוקה יכולה להיות המציאות מההדמיה?

יש הרבה דוגמאות. אבל תראו את זאת:

ההבטחה בהדמיה
המציאות
המציאות

מדובר במרחב ציבורי המצוי במפלס גבוה, מעל “שרונה מרקט” ומעל החללים המסחריים של מגדלי פלטינום, תיכון ומילניום ברח’ הארבעה.
המרחב הציבורי היה אמור להיות אחד ורציף אף בפועל גדר הפרדה בלתי עבירה מחלקת את המרחב לשני חלקים שונים.
החלוקה של המרחב לשניים לא מאפשרת את תפקודו כ”חדר עירוני” והוא נידון לההפך למרחב נטוש בדומה למפלסים נטושים של כיכר אתרים או כיכר השעות היפות.
ברור שאף אחד לא תכנן את הגדר הזו. היא למעשה סוג של בנייה לא חוקית.
הגדר הזו הייתה קיר זמני שנבנה בקצה תרכובת הבניינים של מגדל מילניום, מגדל תיכון ומגדל פלטינום, ותוכננה להשאר עד לבנייתה של תרכובת המבנים השכנה – מגדלי גינדי ושרונה “מרקט” מתחתיהן.

איפשהו בדרך, מישהו החליט שלא נח לו שתיהיה כיכר ציבורית מתחת למגדל שלו, ודאג לקבוע את הגדר כגדר קבועה.
מי הגורם הזה?
כדאי לחקור את זה, וכדאי להתחיל ללחוץ על עיריית תל אביב שתשיב את החוק לרחובות, גם אם הם מוגבהים אל מעל לפני השטח. זה עדיין שטח ציבורי.

20151018_164315 20151018_164320 20151018_164326

תחנת הרכבת ת”א מרכז תורחב בקרוב


הכוונה להרחיב את תחנת הרכבת לא חדשה בכלל, אני שומע מפעם לפעם על התכניות האלה, והנה, ככל הנראה התכניות יוצאות אל הפועל.
העבודות יחלו בעוד כחודשיים.
מדובר בהקמת מבנה אולם כניסה ויציאה חדש שיתחבר לגשר מודעי.

בכחול - אולם הנוסעים הקיים. באדום - מיקום האולם הצפוני החדש
בכחול – אולם הנוסעים הקיים. באדום – מיקום האולם הצפוני החדש

המבנה החדש ייתן חזית חדשה לתחנה לגשר מודעי – מקום שהוא כיום חסר שימוש עירוני ותפקידו להעביר רכבים פרטיים בין שתי “גדות” האיילון וזהו.

כאן יבנה האולם החדש
כאן יבנה האולם החדש

לצערי, לפי ההדמיות שפורסמו למבנה החדש, גם הפעם הוא יוצמד לכביש ותישאר מדרכה צרה, טעות החוזרת על עצמה בכל תחנות רכבת ישראל באיילון.

244
© ברחנא אדריכלים
© ברחנא אדריכלים
243
© ברחנא אדריכלים

מתבקש היה להרחיב את הגשר וליצור 2 רחבות בין האולם החדש לבין העיר שמסביב, ע”מ לייצר את המרחב הציבורי הכל-כך חשוב הזה שמול מרכזי תחבורה ציבורית, מרחב ציבורי שאינו קיים בישראל.

להמשיך לקרוא ←

סנגוריה על כיכר התזמורת


כנגד כיכר התזמורת מושמעת ביקורת אחידה במקהלה (ע”י אותה דוקטרינה קבועה שדי קל לאפיין)
גג של חניון, שמש,חוסר אנושיות, פאשיזם… וכ’
בסופו של יום בוחנים מקום ע”י זה שמגיעים אליו ובוחנים דבר מאוד פשוט: האם כיף שם? האם הוא עושה טוב לעיר וחי ביחד איתה?

והתשובות לשאלות האלה חד משמעיות:
א. המקום מלא חיים אחרה”צ עד הלילה. מתבטא בכמות האופניים, הכלבים, עגלות הילדים, והרבה אנשים שיושבים שם, והתחושה הכללית.
ב. המקום חי עם העיר טוב מאוד. בוודאי הרבה יותר טוב מהחניון שעמד שם קודם וקטע בערך הכל שם. הפאשלה היחידה (והיא חמורה, אך המקהלה לא מבקרת) החיבור הלא מוצלח לשד’ בן ציון.
בנושא ה”בלתי נסבלות של כיכר בצהריי היום”:
1. את המקום פוקדת אוכלוסיה שבצהריים תמצאו אותם עובדים או לומדים. זה טבעי שהוא יהיה פעיל פחות בצהריים.
בניגוד לרוטשילד שם יורדים העובדים בדיוק בצהריים לאכול. אז גם צריך את הצל.
2. זה בסדר שלא כל העיר מיוערת. תמיד טענתי שהכיכר הכי טובה בתל אביב היא כיכר נח בר”ג (הכיכר ליד עירית ר”ג למקרה שטעיתי בשם) מעבר לחיבורה המצויין עם העיר ודפנותיה המסחריות, פזורים בה עצים בוגרים ורוב שטחה מוצל.
אבל זה סביר בהחלט לאפשר גם כיכרות פתוחות אל השמיים ואל דפנותיה. כיכר התזמורת צריכה להיות כיכר ממנה רואים את היכל התרבות ותיאטרון הבימה. זו סוגיה חשובה של זהות של מקום, שהוא נושא חשוב לצד תפקודה היומ-יומי.
3.מעל הכל חברי המקהלה כל הזמן שוכחים – יש עצים בכיכר התזמורת! תנו להם לגדול!!! יהיה צל בכיכר!
כמו הפאשלה של החיבור הקלוקל לשד’ בן ציון – פאשלות קיימות. בחירת החומרים בכיכר אינה מוצלחת גם לדעתי מכיוון שהיא מחזירה את קרני השמש ישירות לפנים של האנשים ולא סופגת אותה, אבל כמו שאמרנו כבר, צל עוד יהיה בכיכר הזו, ואף יותקנו רכיבי הצללה בחלקה המזרחי. מכאן ועד לקרוא לכיכר “בלתי אנושית” ו”חולדאית פאשיסטית” זה פשוט התחסדות ינ”עית.

ינ”ע תורן – יוסי מטלון


ינ”ע = יפה נפש עירוני (הסבר ניתן למצוא כאן)

והפעם, מצאתי רשומה ינ”עית קלאסית.  (קישור לרשומה)

יוסי מטלון טוען בבלוג שלו כי ההשקעה בחזות החניון שמתחת לכיכר התזמורת מבטאת את פריסת השטיח האדום לרכב הפרטי וזילזול באדם עצמו.
הוא טוען שהמרחב הציבורי של הכיכר ממעל (כיכר התזמורת) הוא מרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים. מילים אילו נאמרות כנראה בגנותה.

למעשה, מה יוסי מטלון היה מציע לעשות? לפי הרשומה הדתית הנ”ל, כנראה שהחניון התת קרקעי מתחת לכיכר היה צריך להיראות כמו החניון מתחת לדיזנגוף סנטר, והכיכר הייתה צריכה להיות מצועצעת יותר, חס וחלילה לא “מינימליסטית”. אולי הוא היה מציע להכניס כמה פסלים של סוסים, תינוקות שיורקים מים כחלק ממזרקות עם מלאכים וזבל כזה. אולי גם כמה עמודים קורינטים ואיזה רודן על סוס.

את הכניסה הגדולה לחניון מכיוון היכל התרבות הוא משווה לקתדרלה ובכך מציב את הרכב הפרטי כאלוהים המודרני…
אני מוכן להתערב שמדובר באדריכל.
רק אדריכלים יכולים להשתמש בדימויים הנדושים האלה שלהם (איזכור הקתדרלה כדי לציין סגידה לרכב פרטי), תוך כדי שהם שוכחים שיש פונקציות לכל אותם דברים שהם מבקרים.
מה בדבר הכמות הגדולה של האנשים שצריכה להכנס לחניון לאחר שהמופע בהיכל התרבות / הבימה מסתיים? איך הם יכנסו אם הכניסות יהיו צרות וקטנות, כמו שמר מטלון רומז שהן צריכות להיות?

הגיע הזמן לנקות את תל אביב מרכבים פרטיים ולכסות אותה ברשת של תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים. על זה אין וויכוח, ואני ראשון התומכים והנאבקים למען מימוש החזון הזה, עוד מימיי כתלמיד בחטיבת ביניים, הרבה לפני כל היוסי מטלונים והעיר לכולנואים למינהם.
אבל חשוב לשים לב מתי החזון הופך לדת. דת שאנשים סוגדים לה ומבטאים את אמונתם אליה בכל דרך אפשרית, בכל הזדמנות, מבלי שיקול דעת, מבלי ראייה כוללת של הדברים וניסיון לשפוט אותם מחדש.

ממש לא כדאי להוריד את מפלס כיכר דיזנגוף


…כדי להקים פה עיר מעניינת צריך לדעת לחרוג. הבעיה של תומכי ההורדה היא השאיפה לסטנדרטיזציה של כל מיזם עירוני.
התסריט של עיר בה כל הכיכרות שטוחות, ירוקות, וקלאסיות הוא לדעתי סיוט. עיר צריכה לדעת לגוון ולהפתיע גם עם המרחבים הציבוריים שלה. אם אחד מהם נכשל, צריך להזמין את המתכנן עם הפינצטה ולא את ה”פעיל” עם הבולדוזר.

שוב אני מוצא את עצמי ניצב אל מול הזרם המרכזי של דעתני-תל אביב.
לרגע לא חשבתי להיות מופתע כמובן.. הזרם המרכזי פועל בד”כ ע”פ רוח הזמן ושואף לעדכן את העיר בהתאם לצו האופנה התקופתית.

כיאה לעידן שנאת הגשרים יוצא הזרם המרכזי נגד כל דבר שלא בנוי בגובה העין.
כאן אני מפסיק לרגע בכדי לציין שהרווחנו את כניסתנו לעידן שנאת הגשרים בצדק. כן, גם אני כועס מאוד על כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים וכיכר השעות היפות.
עכשיו כשהוספתי תמיהה נוספת לקורא, אבקש לספר למה אני כועס יותר על מי שמעוניין לחזור אחורה ופשוט לסלק מהעיר כל מה שנבנה בתקופת הגשרים והמפלסים.
תזכורת: ישראל, שנות ה-60. התפיסה כי כדאי להפריד בין תנועת כלי-רכב (שהולכת והופכת גדושה יותר) ותנועת בני-אדם מגיעה לישראל ויותר ויותר מיזמים מתוכננים כך שתנועת בני-אדם מתקיימת בנפרד מתנועת כלי-רכב. לימים, (ימינו..) יאשימו את המיזמים האלה בכך שנתנו עדיפות עליונה לכלי-רכב על פני תנועת בני-אדם. זה לא נכון.
יש שתי תפיסות שכדאי להבדיל בינהן:
הראשונה, שמקורה בתחילת המאה ה-20, הוכתבה ע”י המוקסמות מאמצעי התחבורה החדשים והמהירים שרק הגיעו לעולם לפיה עתיד ההתניידות בעיר טמון בכלי רכב (פרטיים וציבוריים). החזון התמים היה להגיע מהבית ליעד באמצעות תחבורה ממונעת ומהירה בלבד וללא הליכה ברגל.
תפיסה שונה מתקופה מאוחרת הרבה יותר דחפה לעבר הפרדה מקסימלית בין תנועת האדם לבין תנועת כלי הרכב. תוצאה של התבגרות והפנמה שכלי רכב נחוצים אך מזיקים למרחב הציבורי.
אין שום סיבה לעמת את התפיסות זו מול זו. לא מדובר בתפיסות נגד או בדיכוטומיה.
המטרה של תפיסה א הייתה להעביר מהעולם את הסוסים, הכיכרות ו”צעדות המוות” לאורך דרכים ארוכות ולהכניס במקומן אמצעי תחבורה מהירים נוחים ועממיים.
המטרה של תפיסה ב הייתה ועודנה הפחתת ההפרעה שנגרמת לבני אדם (“הולכי רגל”) ע”י כלי-רכב.
בשנות ה-70 המוקדמות, מרכז כיכר דיזנגוף כבר התנוון לחלוטין. בין שולי הכיכר למרכז הכיכר הפריד כביש סואן אותו לא חצו. המזרקה לא הייתה פעילה, הדשא היה יבש, ובני אדם הדירו רגליהם ממרכז הכיכר. תנועת האנשים התרכזה בשולי הכיכר.
דיכאון.

להמשיך לקרוא ←

בתחילת שד’ רוטשילד תיהיה כיכר


בפינת הרחובות המפורסת והמיתית ביותר בתל אביב (הקיוסק הראשון, הפנס הראשון וכ’) תקום סוף סוף כיכר.

השם הרשמי של המיזם הזה הוא “חניון קצה השדירה” אבל הדבר המשמעותי יותר לעיר הוא כמובן מה שיהיה מעל החניון – כיכר, מה גם שאני מעדיף לא לקרוא לזה “קצה השדירה” אלא “תחילת השדירה”.

הכיכר תחבר בין כמה פריטים עירוניים מגוונים מאוד; מגדלים (מגדל אפריקה ישראל ומגדל רוטשילד 1) מצפון, שדרות רוטשילד ממזרח, נוה צדק ממערב ומבני באוהאוס בני 4 קומות מדרום, דבר שייצור מקום שונה בתל אביב.
בכיכר יוצב פסל הפסיפס שניצב עד לא מזמן בכיכר ביאליק.

אפשר להתייחס לזה גם כהרחבה של שד’ רוטשילד לכיוון מערב. בכמה מטרים.
על חלק מהשטח עליו מוקמת הכיכר עמד עד לפני כמה שנים (בערך 10 שנים) חניון ציבורי.

 

 

להמשיך לקרוא ←

גיזרה נמוכה – זאת אופנה חולפת…


ממש כמו ביגוד, לאדריכלות מקומית יש אופנה.

כמו הברנז`ה של מעצבי האופנה, גם אדריכלים (או אוהבי אדריכלות ועיר) משפיעים אחד על השני ומושפעים אחד מהשני.

בתקופתנו, מעצב שיעצב מכנסיים בגיזרה גבוהה – יזכה לדחייה אוטומטית.
ממש במקרה, מצאתי שהדימוי הזה מזכיר חלקית את אופנת “הגיזרה הנמוכה” באדריכלות.

בכנס שנערך ע”מ ליצור דיון על עתיד כיכר דיזנגוף שמעתי את ראש הפקולטה לאדריכלות באונ` ת”א הלל שוקן מביע את דעתו באופן נחרץ: “לא מגביהים שטח ציבורי – נ-ק-ו-ד-ה.”

במשפט קצר זה הוא הפשיט את התזה של האופנה האדריכלית של ימינו. הולך הרגל לא רוצה לעלות לשום מקום. תנו לו ללכת במפלס אחד, בלי לטייל.

זו לא סתם אופנה חולפת, זו גם מסקנה של אדריכלים שלמדו מטעויות העבר.

הייתה תקופה בה האופנה החולפת הייתה להפציץ במפלסים. התקדמות טכנולוגית הביאה לארץ את אופנת הגשרים, המחלפים והמעברים. כמו אופנות קודמות, האימוץ של אופנת המפלסים נתפס כ”הבטחה לעתיד טוב יותר”, גילוי אמריקה שכזה, וכך התחילו להשתמש במפלסים באופטימיות.

הבעיה היא שהאדריכלים האמינו כי נמצאה דרך המלך באמצעות אופנת המפלסים.
המפלסים קודשו בקיצוניות עד שהם הפכו להיות האטרקציה במקום לשרת אטרקציות קיימות.
אופנת “הגיזרה הגבוהה” חלפה וכיום המגמה היא לשטח את המפלסים.

כמו בהרבה מקרים אחרים באופנה, סופה של אופנה ותחילה של אופנה חדשה מתקיימת ע”י פריצה של אנטיתזה לאופנה הקודמת. כשהגיעו למדפים המכנסיים נמוכי הגיזרה – הפכו המכנסיים גבוהי הגיזרה למגוחכים.

הריסת המעברים התת קרקעיים בכיכר מגן דוד ובכיכר המושבות, הקריאות להרוס את כיכר אתרים, התכנית לביטול הרמפה בגן יעקוב… כל אלה הן אנטיתזות שהן חלק מתופעה פוסט-טראומטית.
האופנה כיום מגדירה את ה”מפלסיות” ככישלון, ומציעה מעבר מקיצוניות אחת לקיצוניות שנייה.

אדריכלות זה לא שחור ולבן. עיר זה לא שחור ולבן.

עיר לא בונים לפני האופנה. אמנם האופנה המדוברת היא גם מסקנה מלומדת, אך בעיר יש לבחון כל מקרה לגופו, ולא לפעול לפי האופנה באופן גורף. הרמפה בגן יעקוב לדוגמא, קוטעת רצף הליכה משדירות ח”ן לשדרות רוטשילד. לכן התכנית להרוס אותה (או לשנות מיקומה) מבוססת על ניסיון לתקן טעות ופחות בניסיון להשאיר את העיר מעודכנת באופנה הנוכחית.

תל אביב זו עיר שהתפתחה באופן כזה שממש אפשר ללכת בה, ולהרגיש את השפעת האופנות החולפות. במקום להשלים עם חלקים בעיר, העיר הזו לא מפסיקה להשתמש בטיפקס ולנסות אופנות חדשות.

כיכר דיזנגוף צפויה להשתנות בפעם השלישית, ולדעתי גם פעם רביעית בעתיד הרחוק.
זו דוגמא מצוינת למקום בעיר שהוא קורבן לצו האופנה.
ישנו וויכוח בין מצדדי כיכר דיזנגוף ב”גיזרה גבוהה” לבין מצדדי הכיכר ב”גיזרה נמוכה”

בוויכוח הזה ישנם שני דברים שמצערים אותי.

          היצמדות לצו האופנה – אדריכלים, גם אלה עם הרבה ניסיון והבנה, בטוחים שהם יודעים מה טוב ומה לא טוב ע”פ “מה שתופס היום”.

          תפיסה של “שחור ולבן” –  לפיה אם מפלסים זה דבר שהוגדר כשלילי, אזי כיכר צריכה להיות שטוחה לחלוטין.

 יש משהו גדול שמתפספס כשנשארים נאמנים לצו האופנה – הייחודיות.

כיכר דיזנגוף הישנה היא תמונה מעולה. מקום ייחודי ומרהיב. זו כיכר שנראתה כאילו ציירו אותה בסרט מצויר ללא הצבעים.

להמשיך לקרוא ←

חלופה להצעה לבנייה בכיכר המדינה


למי שלא מכיר/ה, התכנית הנוכחית היא בנייה בתוככי כיכר המדינה מתחם מגורים הכולל 3 מגדלים.

המצב שייווצר הוא אמירה אדריכלית חדשה עם משמעות מרחיקת לכת.

התכנית הנוכחית - מגדלים בתוך הכיכר
התכנית הנוכחית – מגדלים בתוך הכיכר

המרקם העירוני באזור שבנוי בהתאמה לכיכר המדינה תוך שהוא נשען על כיכר המדינה כשטח ציבורי וכמקום מפגש של דרכים ראשיות בת”א (רח` ויצמן ורח` ז`בוטינסקי) ישנה פניו ולאחר בניית המגדלים יסתובב כל המרקם העירוני סביב מתחם מגורים.

כיכר המדינה היא “עיקר הדברים” של המרקם העירוני של ת”א. היא נמצאת בדיוק במרכז שטחה של העיר. מגדלי מגורים שיבנו בשטח זה, יקבלו מעמד שאינם ראויים לו.

כל המבנים הפרטיים בתל אביב ממוקמים במגרש פרטי. המבנים בכיכר המדינה יהיו מבנים פרטיים אשר ימוקמו בשטח ציבורי. זהו מצב של עליונות של דיירים עשירים (הפעם לא דווקא בגלל גובה המבנה ביחס למרקם) על כל תושבי העיר, ואף על הממסד עצמו. שכן אפילו מבנים ממסדיים כמו בית המשפט וקריית הממשלה אינם זוכים למיקום כה נעלה ביחס למרקם העיר. הבניין היחיד בתל אביב שזוכה למיקום נשגב ביחס למרקם העירוני הוא בניין עיריית ת”א. זאת ועוד, כיכר המדינה מהווה מיקום נשגב בהרבה ממיקומו של בית העירייה כיוון שכיכר המדינה היא מפגש צירים ושטח ציבורי עגול הממורכז במרקם בסימטריות ובשלמות וכך הוא יוצר למרקם של העיר “פנים”, בעוד שהשטח עליו בנוי בניין העירייה הוא מחוץ לכיכר ומהווה דופן לה כך שהכיכר מתפקדת גם כרחבה של בית העירייה.

ניתן להשוות את רעיון המגדלים במקום כיכר המדינה למגדלים במקום כיכר רבין או כיכר דיזנגוף.

אין שום בעיה עם הקמת מגדלים בדפנות של כיכרות, אך ביטול כיכר ציבורית ובניית מגדלים במקומו הוא חטא שספק אם נעשה במקום כלשהו בעולם.

 

הבעיה: כיכר המדינה היא שטח ציבורי שהוא בבעלות פרטית.

זו הסיבה לפיה אדריכלים נאלצו לתכנן משהו בניגוד לתזה שלהם. מתחם מגורים פרטי במיקום שהכי לא מיועד לכך.

במקור, תוכננה הכיכר כך שיקיפו אותה שתי דרכים מעגליות (“טבעות”) – רח` ה` באייר  הינו הטבעת החיצונית שאמורה הייתה להקיף טבעת פנימית (שצורתה מלבנית). בין שני הטבעות היו אמורים להבנות מבנים, והטבעת הפנימית אמורה הייתה להקיף כיכר ציבורית. סביב רח` ה` באייר, שהוא הטבעת החיצונית, נבנו מבני מגורים עם חזית מסחרית, בעוד שהטבעת הפנימית מעולם לא נבנתה.

כך נוצר מצב בו במקום כיכר קטנה במרכז השטח, הרוויחה העיר כיכר גדולה מאוד, הכיכר הגדולה בישראל.

כבר כמה עשורים דורשים בצדק בעלי הקרקעות בתוך הכיכר לממש את זכותם לבנות בה. עם השנים, הבינו העומדים בראשות העיר כי כיכר המדינה היא אוצר עבור העיר וכמו שלכל עיר גדולה שמכבדת את עצמה יש כיכר גדולה – חשוב שתהיה אחת כזאת גם לתל אביב. ראש העיר דאז שלמה להט החליט להעביר את זכויות הבנייה מכיכר המדינה אל שטח קרוב ב”מתחם 2000″. אלא ששנים לאחר מכן קבע בית המשפט, שיש לאפשר לבעלי הקרקעות לבנות במרכז הכיכר, כפי שתוכנן מלכתחילה.

קישור: כך הגענו למצב בו מי שקובע הוא בית המשפט, ולא העיריה.

מאז, השתנתה התקופה, וכיום כל ראש עיר יודע שמימוש התכנית המקורית – בנייה בומבסטית שתסתום את רח` ה` באייר ותיצור כיכר חדשה וקטנה בלב המתחם תתקבל בהתנגדות עזה. בנייה בומבסטית שיוצרת “חומות” ואינה משאירה שטח פתוח היא בנייה ממנה נמנעים בימינו בכל מחיר. רבים מכנים מבנים כאלו “מגה-מבנים” ומונים ברשימה זו מבנים כמו התחנה המרכזית ברח` לוינסקי, דיזנגוף סנטר, כיכר אתרים, מגדלי הטקסטיל, הדולפינריום וכו`

על כך שיש לרווח את הבנייה הסכימו כל מהנדסי העיר ולכן הוחלט לבנות מגדלים בלב הכיכר ולוותר על הרעיון המקורי של הכיכר (טבעת עגולה המקפה טבעת מלבנית ובליבה כיכר)

עם המעבר ההדרגתי מרעיון לרעיון, נשכחה ההתייחסות למרקם העירוני. כך נוצר מצב בו עתידים להבנות 3 מגדלי מגורים בתוך שטח שהוא ציבורי בפועל, וכך יקבל המרקם של העיר פנים חדשות.

התכנית הנוכחית היא תוצאה של חשיבה קצרת טווח, המנותקת מעבר ועתיד העיר. העירייה מקדמת את התכנית במהרה ע”מ “לסיים את הפרשה” ולמנוע ספיגת תביעות נוספות.

 

אני מציע להפסיק את אבולוציית התכניות עבור הכיכר שנולדו מתוך התכנית המקורית – ובניסיון להתאימן למציאות המשתנה התגלגלו עד למצב אבסורדי ולא הגיוני שמתואר לעיל. 

צריך להתייחס לכיכר מחדש.

אפשר לבנות במתחם מבלי לפגוע במרקם העיר, מבלי לייצר היררכיה מוטעית של מגורי עשירים בתוך שטח ציבורי, תוך שמירה על כיכר המדינה ככיכר ציבורית, פיתוחה וחיזוקה וגם לאפשר לבעלי הקרקעות זכות לבנות במתחם (ולא במתחם מרוחק).

פרטי הפיתרון:

אל כיכר המדינה מתחברים שלושה רחובות צרים, רח` בינוני אחד, וארבעה רחובות ראשיים.

אני מציע להעביר את זכויות הבניה אל צידו הבנוי של רח` ה` באייר, אך כיוון שכל המגרשים בנויים, אפשרי להשתמש במפגשי הרחובות עם הכיכר ולהקים בהם מבנים השומרים על רציפות הרחוב תחתם כך שימשיכו להתחבר לכיכר המדינה. מגדל שלום מאיר בנוי בשיטה זו.

          מעל מפגש עם רחוב צר יבנה בניין במימדים קטנים, מעל הרחוב הבינוני (רח` תש”ח) יבנה מבנה גבוה ומעל רחוב רחב ניתן יהיה להקים מגדל גבוה במיוחד.

          בסה”כ ישנם 8 מפגשים של רחובות עם כיכר המדינה – כמובן שאין צורך לבנות בכל המפגשים, ועדיף להשאיר כמה שיותר צירי תנועה רחבים פתוחים.

          בנוסף לכך בצמוד לכיכר המדינה ישנו חניון בבעלות עיריית ת”א (מאחורי בית ליסין). זהו שטח אליו ניתן להעביר זכויות בנייה ולהקים 2 מגדלים ויותר, תוך העברת החניון אל מתחת לקרקע והקמת גן ציבורי בשטח שישאר. ניתן גם לחבר את המגדלים אל הכיכר ובכך למתג אותם כמגדלים בכיכר המדינה.

          ע”מ להעניק לבעלי הקרקעות “בונוס” על ההמתנה עד לאישור התכנית ותחילת הבנייה ניתן להוסיף למגרשים שצוינו מספר מגרשים קרובים בבעלות העירייה כמו חלק מהמגרש מול בית החייל ברח` פנקס.

כך יכול להראות מגדל לצד כיכר המדינה הממשיך את הרחוב מתחתיו (כמו מגדל שלום).

מיקומי המגרשים המוצעים לבנייה בכחול - מיקמוי המגדלים לפני התכנית המקודמת - באדום
מיקומי המגרשים המוצעים לבנייה בכחול – מיקמוי המגדלים לפני התכנית המקודמת – באדום
בחניון בית ליסין אפשר להקים מגדל או שניים המתחברים ישירות לכיכר.

לאחר שתעבור כיכר המדינה לידי העירייה, ניתן יהיה לשקם אותה ולהופכה לכיכר היפה בישראל, ואף לקיים בה אירועים כמו “טעם העיר” ו”שבוע הספר”.

דבר כזה לא יחזור על עצמו בדיזנגוף, כיכר המדינה היא דווקא ההזדמנות לשחזר את כיכר צינה דיזנגוף הישנה וה”פארקית”.