ארכיון תגיות: מרחב ציבורי

שני אלה יעלמו בקרוב מתל אביב: הדולפינריום, והגרנוליט


שנת 2011 הייתה השנה בה החילו העבודות לשיפוץ טיילת החוף של תל אביב. בנוסף, גבר אז השיח סביב “עסקת הדוליפינריום” במסגרתו מתוכנן הדולפינריום להמחק.
שני אלה הובילו אותי אז לתעד את האסתטיקה שהייתה משותפת לטיילת ולדולפינריום רגע לפני שהיא נעלמת.
מאז ועד היום, מתעדכנת הטיילת בשלבים (שינוי שלדעתי הוא מבורך), ובקרוב מאוד גם הדולפינריום יאלץ להיעלם מהנוף או במקרה הטוב יותר לדעתי, להתעדכן כמו הטיילת.
יחד עם זאת שאני מקדם את השינוי בברכה, מצאתי לנכון להציג סקירה קצרה (סובייקטיבית והתרשמותית) של האסתטיקה הזו שעד לא מזמן הייתה רווחת בתל אביב, ולאחרונה היא נעלמת מהנוף.

הקדמה על בניין הדולפינריום

מתחם הדולפינריום בתל אביב הוא תרכובת מבנים הבנויה על שטח 18.5 דונם,  במרכזה ניצב מתקן הדולפינריום עצמו שהוא למעשה בריכת מים עליה צופה קהל משני מקומות: אודיטוריום / תיאטרון פתוח לשמיים ואודיטוריום סגור הממוקם מתחת לאודיטוריום הפתוח וצופה לבריכה מתחת לפני המים. הבריכה המרכזית מחוברת למספר בריכות קטנות מאחורי הקלעים.
את האודיטוריום והבריכה מקיפים חדרים שונים חלקם פתוחים לשמיים וחלקם סגורים, אשר יועדו לשימושים משלימים למופע באודיטוריום, ולהערכתי חלקם כללו תצוגה מוזיאלית הקשורה בדולפינים. אחד החדרים כלל בריכה נוספת שלא פענחתי את יעודה.

השכבה הבאה שמקיפה את האודיטוריום והחדרים הנלווים היא רצועה של חללי מסחר שמפנים את גבם לכיוון הבריכה והאודיטוריום ואת חזיתם החוצה אל חלל ציבורי פתוח שיכול להתפרש כחלק מטיילת החוף של תל אביב או גן צ’ארלס קלור.
החלל הציבורי החיצוני שמקיף את המתחם נועד לתפקד ככיכר, כרחבה, כשלוחה של הטיילת או כמרכז מסחרי.

מתחם הדולפינריום הוא למיטב ידיעתי הבניין הסמוך ביותר לשפת הים בתל אביב, נבנה בהשקה אל הים על שטח שיובש ממנו.

בניית הדולפינריום בתל אביב היא התבטאות מקומית של תופעה עולמית, בהן ערים גדולות ומרכזיות התפארו במבנה דולפינריום או אקווריום משלהן, אשר נבנה ליד הים כחלק מאיזור תיירותי וייצוגי של העיר. במקרה של תל אביב מדובר באיזור בו תלו מתכנני העיר תקוות רבות, איזור שתוכנן מיסודו בשטח שנהרס לחלוטין (שכונת “מנשיה”). רוח הזמן מתבטאת היטב בסביבה באמצעות הדולפינריום, גן צ’ארלס קלור, ותרכובת מגדלי המשרדים והמלונות הסמוכה, שתוכננו כחלק ממע”ר מטרופוליני בדומה לערים אמריקאיות.

בעל המבנה הוא גורם פרטי לחלוטין, על אף היותו ממוקם בלב רצועה בעלת אופי ציבורי מוצהר – רצועת החוף של תל אביב.

הדבר מתיישב היטב עם הגישה הרווחת ששררה בארץ באיזור שנות ה-70, עת הוקם המבנה, לפיה הופקדו תכניות ומיזמים עם חשיבות ציבורית גבוהה – בידיים פרטיות.

התחנה המרכזית בתל אביב היא דוגמא טובה נוספת לאותו המקרה.

 

הדולפינריום, ומשטח הגרנוליט

משטחי הגרנוליט הם מראה שכיח בישראל. בכל פעם שאני נתקל באסתטיקה הזו, איני יכול שלא להרגיש את האווירה העיצובית והאופנה שסביב החומר הזה.

בסקירה זו אני מנסה להתמקד ברוח של תקופה.
שלא כמנהגי, אתמקד בעיצוב ובאסתטיקה של תקופה. אם ארצה לבטא בחופשיות כמה שיותר בנושא זה אאלץ לשער ולנחש הרבה. הפעם אלך בעקבות האינטואיציה ולעיתים הרגש.

ניתן לטעון כי באופן כללי, האסתטיקה המדוברת (שאיני יכול לכנותה בשם) היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופנה שנמאסה והפכה לשנואה בקרב הציבור, החל באדריכלים ומעצבים וכלה באחרון המשתמשים.
הבוז כלפי מעוזי האסתטיקה המדוברת תורם תרומה מכריעה לדעתי להעצמת המיאוס ממקומות שנבנו ברוח אותה אסתטיקה, וכך גוברים הקולות הקוראים לשינוי ועדכון שלהם.

הגיוני היה לחשוב שמקומות אלה יעודכנו ברמה העיצובית, אך ההצמדה (האולי לא-מודעת) שנעשית בין האסתטיקה המאוסה לבין אדריכלות התקופה גוררת מהלכים של תכנון מחדש של אותם מקומות, ברמת התכנון (אדריכלות) כך ש”על הדרך” נפטרים לא רק מהאסתטיקה, אלא גם מאדריכלות של תקופה.

החלפת הבגדים הזו שמטרתה לעצב מקומות ע”פ תכתיבי האופנה של היום, גורמת ותגרום למחיקת מבנים עד היסוד, מבנים שלדעתי יזכו להיכלל בתודעה הקולקטיבית כראויים לשימור כפי שהם, אם רק יצליחו לשרוד עוד כמה שנים.

אובייקטים מהאומנות, העיצוב והאדריכלות עתידים לעבור כולם את אותה התייחסות:

  • שלב 1: “התהילה”. זהו שלב קצר מאוד בו האובייקט זוכה להתלהבות מצד ה”ברנז’ה” (אדריכלים ומעצבים לצורך העניין).
  • שלב 2: “הירידה לעם” בשלב זה הוא מפנה את מקומו לאובייקט אחר אשר מהווה את הלהיט התורן החדש בקרב הברנז’ה, בעוד הוא עצמו הופך לחביב הקהל (העם, העמך, אחרון המשתמשים).
  • שלב 3: בינתיים, האובייקט היוצא-מהאופנה מתחיל תהליך של התיישנות ומתרחק בהדרגה מתשומת הלב הקולקטיבית, עד שגם “העם” נוטש אותו לטובת הבא-בתור-אחריו.
  • שלב 4: מעתה והלאה הוא הופך להיות שנוא ואף לא מובן עד שיגיע לשלב החזרה לאופנה.
  • שלב 5: “החזרה לאופנה” (לשלב ניתן לייחס את המילה “ווינטג’, רטרו וכ’) זהו השלב שבו השימוש בו יחזור, בד”כ בהקשר חדש או בעירבון מוגבל. כאשר האובייקט הוא אדריכלי –  אז יחל סביבו דיון העושה שימוש במושג “שימור”.

האסתטיקה המדוברת בסקירה זו נמצאת בימים אלה ממש בתחתית התהילה שלה. הרבה יותר ברור מכך: בימים אלה היא מתחילה להיעלם במהירות מנופי ארצינו בקצב מסחרר.
שני המייצגים המובהקים ביותר שיכולתי למצוא לאסתטיקה הזו הם מבנה הדולפינריום ברמת הבניין וחיפוי הגרנוליט ברמת הפרט.

(תמונה 1) – רצפת גרנוליט סביב הדולפינריום

דוגמא של רצועות בשני צבעים – כהה ובהיר. זהו למעשה העיקרון של רוב רצפות הגרנוליט.
לעיתים הרצועות אורתוגונליות, לעיתים מתעגלות, לעיתים עוקבות אחר מניע גיאומטרי או מקיפות ומגיבות לרכיב במרכז. זהו כלל אשר מובחן כמעט בכל משטחי הגרנוליט.
הרצפה המצולמת (תמונה 1) מנסה להביע תחושת סחף / גלי ים. מקור ההשראה של העיצוב הוא הים הסמוך. ברוב המקרים מעוצבים משטחי הגרנוליט בשיטה מערכתית, חזרתית ורציונלית, אך בקרבת שפת הים בתל אביב, אפשר להבחין כי כל משטחי הגרנוליט עושים שימוש באותו הדימוי – הים.

(תמונה 2)

צורות ה”גלים” בגרנוליט הן ביטוי של אסתטיקה אורגנית באמצעות אסתטיקה מלאכותית.
ממבט על (תמונה 2) אפשר להבחין טוב יותר בתבנית של משטח הגרנוליט: מבנה הדולפינריום יוצר “מפרץ” במרכז החזית לכיוון העיר, (קצה המפרץ זהו איזור הקופות והכניסה) ותבנית הגרנוליט משתפת פעולה בהיותה משחקת את הים בכך שצורות ה”גלים” מתרחבות ככל שהן מתקרבות לעומק ה”מפרץ”, ובכלל זה מזכירות את התנהגות הגלים בהתקרבם לחוף שהוא מפרץ.

יהיה מעניין להשוות את יחסי בניין הדולפינריום ורצפת הגרנוליט הסמוכה לו, עם יחסי מבנים אחרים שנבנו בין משטחי גרנוליט. לאחר השוואה זו ניתן להבין את חגיגיותו של בניין הדולפינריום ואת היחוד שלו.

התקופה המדוברת נעה בין שנות ה-70 לשנות ה-80.
כאשר מסתובבים במרחבים בנויים שתוכננו ונבנו בתקופה זו, ניתן להבחין כי הבניינים בנויים בסדר הגיוני ורציונאלי לרוב. קווי הבניין ישרים מאוד, הם מקבילים זה לזה, האדריכלות אורתוגונלית, מסודרת ותעשייתית. בחלק מהמקרים, על רקע הסדר הזה בולטים מאוד משטחי הגרנוליט בהיבדלותם מהמבנים. הם הבעתיים מאוד, דרמתיים, לא סיבתיים, גחמניים וכוללים משחקי גיאומטריה ושביב של פיסול.

(תמונה 3)

דוגמא טובה לכך היא תרכובת מגדלי המשרדים והמלונאות הסמוכה לגן צ’ארלס קלור. המגדלים חולקים מבנה מסד משותף שכל קומת הגג שלו ציבורית ופתוחה ורצפתה מהווה “מגרש משחקים” לתבניות גרנוליט. תמונה 3 ממחישה את הניגודיות בין המבנה הרהוט ורצפת הגרנוליט המשתוללת.

כמו משחקי הגיאומטריה, גם החומרים בהם נעשה שימוש כחלק מהעיצוב הנושאי בה לוקח חלק הגרנוליד מייצגים ניגוד בין הסביבה הבנוייה המסודרת כפי שתוארה לבין המרחב הציבורי.
הגרנוליד עצמו (לקוח מהמילה GRAINS – גרגרים) מורכב מחצץ בצורת חלוקי נחל קטנים, שאולי מנסים “לפצות” על אווירת הסינטתיקה והייצור ההמוני המיוצגת ע”י חומרים “נוקשים”, “מסודרים” ואחידים, חזות שנתפסת לעיתים כחמורת סבר, ומשוייכת ע”י הציבור לטיח חזרתי, משטחי זכוכית ויותר מכל (בארצינו) – הבטון החשוף.
לצד הגרנוליט (ושוב, כחלק מאותה “ערכת נושא” עיצובית) ניתן יהיה כמעט תמיד להבחין בחומרים שמובאים לעיר ישירות מהטבע כמו עץ וסלעים (דוגמאות בתמונות 4-7).

(תמונה 4)
(תמונה 5)
(תמונה 6)
(תמונה 7)
 
(תמונה 8) מפלסים לצד הטיילת. דוגמא להמחשת השילוב מסמל-התקופה של הבטון החשוף (למעלה), הגרנוליט, וקיר הסלעים.

רצפת הגרנוליט הסמוכה לדולפינריום ממשיכה את התבנית של הטיילת לאורך גן צ’ארלס קלור (תמונות 9-10).
כך היא גם ממשיכה את התבנית של טיילת החוף (טיילת להט) עם שינויים; גוון החומר, והמניע הצורני.

(תמונה 9)
(תמונה 10)

המניע הצורני של רצפת הגרנוליט בסביבת הדולפינריום וגן צ’ארלס קלור היו גלי הים, בעוד שטיילת החוף עושה שימוש בתבנית מעט שונה: הגרנוליט מציג הדפסים של גלים שכיוון תנועתם אינו מגיע מהים אלא מתקדם באופן הרכזי סביב עיגולים החוזרים על עצמם בכל כמה מטרים לאורך הטיילת.
יחידות אילו מנצלות את העיגול בדרך שונה: בחלקן ממוקם פנס במרכז העיגול, בחלקן ממוקם ספסל שמנצל קשת של העיגול ויוצר מקום ישיבה קשתי הצופה לים ובחלקן העיגול נשאר ריק. (תמונה 11)

(תמונה 11)

להערכתי, כפיית הים כמניע על כל משטחי הגרנוליט הסמוכים לים בתל אביב נעשתה עקב אווירה תקופתית שהתקיימה בתל אביב בשנות ה-70 וה-80, לפיה תל אביב מתחילה עידן חדש של התייחסות לחוף הים. בתקופה זו כמדומני החילו להשמע הקלישאות כמו “עיר עם הגב לים”, ונעשתה הצלחה גדולה בהרחבת חוף הים של תל אביב ע”י שוברי גדלים, דבר שייצר מקום פיסי להרחבת הטיילת ה”משעממת”. ראש העיר דאז שלמה להט, היה ראש העיר שזכור כמי שקידם יותר מכל ראש עיר אחר את ה”תסיסה” התל אביבית שכללה בין היתר את תרבות הבילוי, תרבות ה24/7, קידום התיירות, שיפוץ סימני דרך בעיר, הקמת מיזמי ענק הקשורים במסחר, ויותר מכל – עדכון ומיתוג תל אביב כעיר חוף.

העיסוק בגרנוליט יצר סגנון משלו, העבודה בחומר זה היא פיסולית וחופשית. אחת הבשורות שהביא איתו הגרנוליט היא היכולת להתנהג בדיוק באותה הדרך על משטחים אופקיים ואנכיים, דבר שכל החומרים המשמשים לריצוף מרחבים ציבוריים שקדמו לגרנוליט לא היו מסוגלים לעשות.

אי אפשר להשתמש באבנים משתלבות לדוגמא על רצפה וקיר כאחד. הגרנוליט ידע לעשות את זה, והמעצבים/אדריכלים השתמשו ביכולת הזו ע”מ לחבר בין הרצפה לקיר בדרכים פיסוליות.
לאורך הטיילת ניתן למצוא התבטאויות תלת-מימדיות של הגרנוליט. (תמונות 12-19)

(תמונה 12)
(תמונה 13)
(תמונה 14)
(תמונה 15)

להמשיך לקרוא ←

הגיע הזמן לפתוח את מוזיאון ארץ ישראל לתל אביב


לא להיבהל מאורך הרשומה! הרוב כאן זה תמונות!

בשנים האחרונות, נתחי קרקע גדולים ומשמעותיים בעיר שהיו סגורים ונסתרים מהציבור, “שוחררו” והפכו לחלק מהמרחב הציבורי של העיר ואף זכו להצלחה בדמות תנועת מבקרים רבה.

בין המקומות האלה אפשר למנות את חצי האי הירקוני (נמל ת”א וגני התערוכה הישנים) מתחם התחנה, דרום הקיריה (איזור שמותג ע”י החייאת השם “שרונה”), טיילת רידינג, פארק מדרון יפו, בריכת גורדון וחלקים מהאזור המזרחי של פארק הירקון הצמודים לרמת החייל.
לדעתי, מוזיאון ארץ ישראל צריך להיות ה”שחרור” הבא.

רובנו מכירים/ות את מוזיאון ארץ ישראל, אבל לא מעריכים/ות נכון את היקף הקרקע אותה הוא תופס, ואת האיכות הנדירה שלה.

זוהי קרקע של 120 דונם, הכלואה בין שד’ רוקח מדרום, דרך נמיר במערב, רח’ לבנון בצפון ומרכז רבין במזרח. חוצצת בין רמת אביב למרכז תל אביב.
הקרקע משופעת. האזור המערבי נמוך והאזור הצפוני-מזרחי בגובה של רמת אביב.
בחלק המערבי של הקרקע ישנה גבעה (כן, דווקא בחלק הנמוך של הקרקע) הידועה בשם “תל קסילה” – תל ארכיאולוגית עם 12 שכבות של יישובים. זהו למעשה האתר הארכיאולוגי הראשון בארץ מאז הקמת המדינה.
באיזור המזרחי יותר נמצאים רוב הביתנים שהם למעשה המוזיאון עצמו.

הנה מפה של מוזיאון ארץ ישראל שמצאתי באתר האינטרנט של המוזיאון:

המפה מודרמת. הצפון למטה והדרום למעלה
המפה מודרמת. הצפון למטה והדרום למעלה

המוזיאון עצמו תופס בנטו שטח מזערי מהקרקע. רק הסימונים הכתומים הם חללים מוזיאלים (וגם על זה אערער בהמשך).
כדי להבליט את הדלות, העברתי את המפה בפוטושופ וסימנתי באדום את כל שטחי המוזיאון שאינם משמשים לתצוגה מוזיאלית. השטחים הפתוחים.

RED
בצבע אדום – שטחים פתוחים ללא תצוגה מוזיאלית. אני מעריך שמדובר במעל ל95% מהשטח

טוב, יש בשטחים הפתוחים תצוגה מסויימת, אך לאור מצבה (המתואר בהמשך) לא יהיה מופרך לטעון שמדובר בגן נטוש.

אז מה יש בין הביתנים? מה זה אותו שטח פתוח? מה זה השטח הצבוע באדום?
בדיוק על זה רציתי לדבר.

אם תהיתם מה פתאום כמה ביתנים שמפוזרים בשטח מגודרים ומכונים “מוזיאון” אז רק אזכיר שזהו טיפוס מוכר ונפוץ של מוזיאונים ולא המצאנו שום דבר. זה בסדר.

אחת הדרכים לארגון מוזיאון היא ע”י חלוקה לביתנים במרחב פתוח.
בד”כ קוראים לזה בעולם “Landesmuseum”. מוזיאון ארץ ישראל הוא מוזיאון מטיפוס זה.
עם זה לכשעצמו אין לי בעיה.

אבל:

  • צריך הצדקה לסגירת חטיבת קרקע כה גדולה לטובת מוזיאון-ביתנים. הרי אפשר להכניס את כל תכולתו של מוזיאון ארץ ישראל בבניין אחד בינוני במרכז העיר. הגיוני שסגירת קרקע עבור מוזיאון תיעשה במקרה שיש ערך מוזיאלי לשטח התחום או שהתצוגה מחייבת שטח חוץ  (כדוגמת גן בוטני / זאולוגי)
    כמעט כל התצוגה של מוזיאון ארץ ישראל מוצגת בהקשר סטרילי ללא קשר לסביבתה.
    בשטח המוזיאון אכן ישנו אתר ארכיאולוגי, אך כפי שאטען בהמשך, הוא אינו חלק פעיל מהמוזיאון ויתכן שהוא לא יותר מתירוץ לסגירת השטח.
  • אם כבר סוגרים חטיבת קרקע כה גדולה לטובת מוזיאון, מוטב היה להשקיע מאמץ עילאי בטיפוח השטח הזה.
    בפועל, רוב השטח מופקר ואף עזוב לחלוטין. בהמשך אביא דוגמאות. ממש קשה יהיה לצופה להאמין שהן צולמו במקום שמכנה עצמו מוזיאון.
  • כששטח כ”כ גדול בתוך העיר סגור ומגודר, יש לדאוג למרחב הציבורי העוטף אותו. מדרכות ברוחב תקין, שבילי אופניים, צל, ולפחות טיפ-טיפה מרחב ציבורי. כזה שאפשר לשבת בו על ספסל. מוזיאון ארץ ישראל לא משאיר מדרכה ראויה.

של מי המוזיאון?

מוזיאון ארץ ישראל הוא תאגיד של עיריית תל אביב-יפו. זה לא שטח פרטי. העירייה הקצתה את השטח והקימה אותו. השטח שייך לרשות המקומית תל אביב יפו.
הבסיס להקמת המוזיאון היה אוספיו הפרטיים של ד”ר ולטר מוזס, שהורה עוד בצוואתו לייעד את אוסיפיו עבור מוזיאון שיוקם בת”א.

מוזיאון שהתחיל בקול תרועה רמה, והמשיך בקול ענות חלושה

בעת הקמתו מוזיאון ארץ ישראל, פיתח הרבה ציפיות. למעשה הוא היה המוזיאון הגדול המיועד היחיד. הוא הקדים את בניין מוזיאון ת”א ומוזיאון ישראל בירושלים.
האדריכל מיכאל יעקובסון (בבלוג “חלון אחורי“) איתר כמה תמונות ארכיון שהעידו כי לשם היה מביא ראש עיריית ת”א את כל אורחיו רמי הדרג: נדבנים, ראשי מדינות, שגרירים ונשיאים. 

 למעשה עד פתיחת מוזיאון תל אביב לאמנות היה מוזיאון ארץ ישראל מרכז התרבות המוזיאלי של העיר.

להמשיך לקרוא ←

הכירו את גדר ההפרדה בשרונה ואת הנזק שהיא מסבה.


כמה רחוקה יכולה להיות המציאות מההדמיה?

יש הרבה דוגמאות. אבל תראו את זאת:

ההבטחה בהדמיה
המציאות
המציאות

מדובר במרחב ציבורי המצוי במפלס גבוה, מעל “שרונה מרקט” ומעל החללים המסחריים של מגדלי פלטינום, תיכון ומילניום ברח’ הארבעה.
המרחב הציבורי היה אמור להיות אחד ורציף אף בפועל גדר הפרדה בלתי עבירה מחלקת את המרחב לשני חלקים שונים.
החלוקה של המרחב לשניים לא מאפשרת את תפקודו כ”חדר עירוני” והוא נידון לההפך למרחב נטוש בדומה למפלסים נטושים של כיכר אתרים או כיכר השעות היפות.
ברור שאף אחד לא תכנן את הגדר הזו. היא למעשה סוג של בנייה לא חוקית.
הגדר הזו הייתה קיר זמני שנבנה בקצה תרכובת הבניינים של מגדל מילניום, מגדל תיכון ומגדל פלטינום, ותוכננה להשאר עד לבנייתה של תרכובת המבנים השכנה – מגדלי גינדי ושרונה “מרקט” מתחתיהן.

איפשהו בדרך, מישהו החליט שלא נח לו שתיהיה כיכר ציבורית מתחת למגדל שלו, ודאג לקבוע את הגדר כגדר קבועה.
מי הגורם הזה?
כדאי לחקור את זה, וכדאי להתחיל ללחוץ על עיריית תל אביב שתשיב את החוק לרחובות, גם אם הם מוגבהים אל מעל לפני השטח. זה עדיין שטח ציבורי.

20151018_164315 20151018_164320 20151018_164326

תע”ש השלום: החומה הוסרה והמדרכה מורחבת


חדשות מרעננות וטובות מדרך השלום ורח’ עליית הנוער

מתחם תע”ש השלום עדיין תקוע, ולא מתחילה בנייה בו, אך החומה סביבו הוסרה והמדרכות הצרות סביבו מורחבות, לצד שביל אופניים חדש.

לי לא ברור למה חיכו, היה אפשר לעשות את זה עם סגירת המפעל בשנות ה-90.

20160502_181444 20160502_181753 20160502_181746 20160502_181554 20160502_181529 20160502_181524

שוונג החזית המסחרית בעזריאלי ממשיך! פתחי איוורור אנכיים של חניון מרכז עזריאלי נאטמים לטובת מרחב ציבורי


ואם לא מרחב ציבורי – שטח ישיבה של בתי קפה.

דרך בגין עושה צעד קטן מאוד, אך בכיוון חיובי לקראת היותה ביום מן הימים רחוב.
כזה שיש בו מדרכה שיש בה מעט יותר היצע ועניין עבור הולך הרגל.

כיום המדרכה הצמודה למרכז עזריאלי, מתחת לגשר הולכי הרגל לקיריה צרה ומציקה; מצד אחד של הולך הרגל כביש סואן ורחב, ומהצד השני גדר ואדניות, בין לבין יש רק כמה ס”מ ללכת.
מאחורי הגדר והאדניות ישנו שטח יקר שמבוזבז עבור פתח איוורור לחניה התת קרקעית (מעיין “גג פתוח לחניה”, פינוק שכזה לחונים)

בימים אלה נאטם אחד הפתחים האלה, ויווצר רצף מדרכה בין הכביש ועד לחזית המסחרית החדשה של מרכז עזריאלי.

הפתח לחניון יאטם - מדרכה חדשה תתווסף
הפתח לחניון יאטם – מדרכה חדשה תתווסף
Ynhockey©

רק לפני כמה ימים סיימו להסב שטח גינון כזה לאיזור ישיבה השייך לבית הקפה החדש.

שטח שהוסב לא מזמן לאיזור ישיבה של בית קפה. הקיר האילם שנראה בתמונה עדיין צורם.
שטח שהוסב לא מזמן לאיזור ישיבה של בית קפה. הקיר האילם שנראה בתמונה עדיין צורם.

 

תחנת הרכבת ת”א מרכז תורחב בקרוב


הכוונה להרחיב את תחנת הרכבת לא חדשה בכלל, אני שומע מפעם לפעם על התכניות האלה, והנה, ככל הנראה התכניות יוצאות אל הפועל.
העבודות יחלו בעוד כחודשיים.
מדובר בהקמת מבנה אולם כניסה ויציאה חדש שיתחבר לגשר מודעי.

בכחול - אולם הנוסעים הקיים. באדום - מיקום האולם הצפוני החדש
בכחול – אולם הנוסעים הקיים. באדום – מיקום האולם הצפוני החדש

המבנה החדש ייתן חזית חדשה לתחנה לגשר מודעי – מקום שהוא כיום חסר שימוש עירוני ותפקידו להעביר רכבים פרטיים בין שתי “גדות” האיילון וזהו.

כאן יבנה האולם החדש
כאן יבנה האולם החדש

לצערי, לפי ההדמיות שפורסמו למבנה החדש, גם הפעם הוא יוצמד לכביש ותישאר מדרכה צרה, טעות החוזרת על עצמה בכל תחנות רכבת ישראל באיילון.

244
© ברחנא אדריכלים
© ברחנא אדריכלים
243
© ברחנא אדריכלים

מתבקש היה להרחיב את הגשר וליצור 2 רחבות בין האולם החדש לבין העיר שמסביב, ע”מ לייצר את המרחב הציבורי הכל-כך חשוב הזה שמול מרכזי תחבורה ציבורית, מרחב ציבורי שאינו קיים בישראל.

להמשיך לקרוא ←

כמה קשה יכול כבר להיות לשים במרחב הציבורי יותר צל?


לכבוד השרב הקשה שהיה היום אני כותב על נושא שמרגיז אותי כל השנה והיום הרבה מזדהים איתי. הנה אפילו ב-YNET! ..בסוף הרשומה הטמעתי כתבת-וידאו מYNET
ולעניין:

מי שמשוטט איתי בעיר תמיד זוכה להתמרמרות הקבועה על הדקלים, “כאילו-עצים” שהם למעשה “תעודת עשייה” – גושפקא חזותית-סביבתית שמעידה שהפוליטקאי הנבחר רוצה להראות לנו שהוא הגיע והוא עושה למעניינו. שיש תמורה בעד הפתק בקלפי. זה הכל. כמו רס”ר חדש שממונה בבסיס צבאי ולפני הכל מורה לצבוע את אבני השפה בצבע חדש.
דקל זה לא עץ. דקל זה רק חסרונות. הוא לא חסכוני במים, הוא יקר, הוא מצריך אחזקה, הוא רגיש למזיקים ובעיקר לא עושה טיפה של צל. זה אפילו לא עץ מקומי. כן, הדקל הוא לא עץ ארץ-ישראלי. הוא עץ מיובא.

בסמוך לנמל התעופה החדש באילת הוצבו שורה של דקלים ובתגובה נשמעה ביקורת על חוסר התועלת שבהם + חסרונותיהם שמניתי קודם.
עיריית אילת בתגובתה נופפה ביתרון היחיד של העץ לטענתם.
“לעץ הדקל בכלל, ולעצי התמר בפרט, יש יתרון נופי רב. הם מקנים תחושת עיר נופש – נווה מדבר..”
לא אוסיף מילה.
את פרק העצים אסיים בסקופ מעט אופטימי מחוף גורדון, שם נשתלו לאחרונה עצים, ממש על החוף, שאינם דקלים! אני עדיין לא יודע אילו עצים אלה (אשמח אם מישהי יגיד לי) והאם מדובר בניסוי חד פעמי או שינוי מדיניות של ממש.

מי היה מאמין, עצים אמיתיים על חוף הים בת"א
מי היה מאמין, עצים אמיתיים על חוף הים בת”א
עכשיו אני רק מחכה לראות אותם גדלים
עכשיו אני רק מחכה לראות אותם גדלים
הדקלים לא מתאימים, לא מקומיים ולא נותנים צל

 

זאת ועוד, המרחבים הציבוריים בערים הישראליות נטולים צל. הסיבה לכך לדעתי היא מגלומניה של המתכננים שרואים את המרחב הציבורי כפסל, יצירת אומנות. היצירה שלהם. כל רכיב בסביבה הוא חלק מאמירה, משמעות, קונצפט.
כיכרות בישראל צריכות להיות מוצלות. הרוב המוחלט של הכיכרות נטולות צל.
דוגמאות טובות לכיכרות מוצלות הן כיכר אורדע בר”ג וכיכר מסריק במרכז ת”א.

ובאשר ל-YNET מהם הייתי מופתע היום בעקבות העיסוק בנושא הנה הראיון שנערך עם ד”ר מרטין וייל, מומחה למרחב ציבורי:

להמשיך לקרוא ←

בקרוב – קיצוץ בקיריה לטובת מדרכה רחבה, בדרך בגין מול עזריאלי


עדכון חיובי מדרך בגין.

בעקבות הסכם בין העירייה למשרד הביטחון, אחת המדרכות שהכי זועקות להרחבה – תורחב בקרוב מאוד.

המדרכה צרה ואינה מספיקה כדי לשרת את המשתמשים בתחבורה הציבורית.

מדרכה צרה בלתי מספקת, עומס בלתי נסבל בעת ההמתנה לאוטובוס

קו אדום – קו סיום המדרכה כיום

קו ירוק – עד לכאן תגיע המדרכה בקרוב.

אפשר לקרוא עוד כאן

סוכות זה תירוץ טוב לעשות רע לאחרים


זהו זה, יום כיפור נגמר, היהודים ביקשו סליחה ועכשיו אפשר לחזור לשגרה ולעשות רע לאחרים.

סוכות זה זמן טוב להיות חוצפן. אף אחד לא יגיד לך כלום כי לשמור על המסורת במדינה שלנו זה מעל ללהיות בן אדם.

כמה תמונות של חוצפה טהורה מירושלים בחג סוכות. (צולמו בשנים האחרונות)

 

 

hgf DSC01315 DSC01301 DSC01299 DSC01293 DSC01292

ברמת גן מותר להחנות את הרכב בכל מקום


התמונה הזו אמיתית והיא צולמה בר”ג, ברח’ הרא”ה.

בעיריית ר”ג חושבים שהם מטיבים עם האזרחים כשהם מתירים להחנות את הרכב בכל דרך שיחפצו.

IMG_20131104_224607

IMG_20131104_225202

 

אתם/ן מוזמנים/ות לאהוב את העמוד “מחזירים את מדרכות ת”א להולכי הרגל” בפייסבוק ולהתעדכן בעוד שלל צילומים כאלו.

מישהו צריך לכבות את ההתפרעות של מכבי האש


רשות הכבאות וההצלה. די!! הגזמתם!
אתם באמת חושבים שאם נפזר איקסים בכל מקום בארץ נמנע מאנשים לחנות את רכביהם ברחבות כיבוי אש?

וזה באמת נחוץ לסמן את האיקסים גם על מדרכות וכיכרות מרוצפות, מקומות שלא מיועדים עבור חניה?
שמעתם על תמרורים?
f

double-parking-envelopes envelope-for-entrance fire-fighters-parking

לא רק בטיילת – עוד חומה נעלמת בתל אביב – מרכז הירידים, שד` רוקח


בימים אלה קורה דבר טוב לעירוניות ולמרחב הציבורי בתל אביב: החומה לאורך שד` רוקח המקיפה את מרכז הירידים (גני התערוכה) נהרסת.

בשלב הזה מורחבת המדרכה, מוקם שביל אופניים, ומשופר המרחב הציבורי, בהמשך, לפי התכניות, יוקמו מבנים לאורך שד` רוקח (ראו בהמשך)

 

להמשיך לקרוא ←

בעניין שיפוץ הטיילת


לאחרונה קמה קבוצת מתנגדים לשיפוץ והרחבת הטיילת לאורך רצועת החוף המרכזית.

 

טענותיהן המרכזיות:

1. הטיילת גוזלת מרוחב החוף ומבטלת איזור חול טבעי לטובת “בטון”.

2. ההרחבה תיצור “רצועת בטון”

שוב קלישאת הבטון.. הבטון הוא האוייב.

אז רק רציתי לגרום לאותם אנשים לקחת שני דברים בחשבון.
להמשיך לקרוא ←

סנגוריה על כיכר התזמורת


כנגד כיכר התזמורת מושמעת ביקורת אחידה במקהלה (ע”י אותה דוקטרינה קבועה שדי קל לאפיין)
גג של חניון, שמש,חוסר אנושיות, פאשיזם… וכ’
בסופו של יום בוחנים מקום ע”י זה שמגיעים אליו ובוחנים דבר מאוד פשוט: האם כיף שם? האם הוא עושה טוב לעיר וחי ביחד איתה?

והתשובות לשאלות האלה חד משמעיות:
א. המקום מלא חיים אחרה”צ עד הלילה. מתבטא בכמות האופניים, הכלבים, עגלות הילדים, והרבה אנשים שיושבים שם, והתחושה הכללית.
ב. המקום חי עם העיר טוב מאוד. בוודאי הרבה יותר טוב מהחניון שעמד שם קודם וקטע בערך הכל שם. הפאשלה היחידה (והיא חמורה, אך המקהלה לא מבקרת) החיבור הלא מוצלח לשד’ בן ציון.
בנושא ה”בלתי נסבלות של כיכר בצהריי היום”:
1. את המקום פוקדת אוכלוסיה שבצהריים תמצאו אותם עובדים או לומדים. זה טבעי שהוא יהיה פעיל פחות בצהריים.
בניגוד לרוטשילד שם יורדים העובדים בדיוק בצהריים לאכול. אז גם צריך את הצל.
2. זה בסדר שלא כל העיר מיוערת. תמיד טענתי שהכיכר הכי טובה בתל אביב היא כיכר נח בר”ג (הכיכר ליד עירית ר”ג למקרה שטעיתי בשם) מעבר לחיבורה המצויין עם העיר ודפנותיה המסחריות, פזורים בה עצים בוגרים ורוב שטחה מוצל.
אבל זה סביר בהחלט לאפשר גם כיכרות פתוחות אל השמיים ואל דפנותיה. כיכר התזמורת צריכה להיות כיכר ממנה רואים את היכל התרבות ותיאטרון הבימה. זו סוגיה חשובה של זהות של מקום, שהוא נושא חשוב לצד תפקודה היומ-יומי.
3.מעל הכל חברי המקהלה כל הזמן שוכחים – יש עצים בכיכר התזמורת! תנו להם לגדול!!! יהיה צל בכיכר!
כמו הפאשלה של החיבור הקלוקל לשד’ בן ציון – פאשלות קיימות. בחירת החומרים בכיכר אינה מוצלחת גם לדעתי מכיוון שהיא מחזירה את קרני השמש ישירות לפנים של האנשים ולא סופגת אותה, אבל כמו שאמרנו כבר, צל עוד יהיה בכיכר הזו, ואף יותקנו רכיבי הצללה בחלקה המזרחי. מכאן ועד לקרוא לכיכר “בלתי אנושית” ו”חולדאית פאשיסטית” זה פשוט התחסדות ינ”עית.

ינ”ע תורן – יוסי מטלון


ינ”ע = יפה נפש עירוני (הסבר ניתן למצוא כאן)

והפעם, מצאתי רשומה ינ”עית קלאסית.  (קישור לרשומה)

יוסי מטלון טוען בבלוג שלו כי ההשקעה בחזות החניון שמתחת לכיכר התזמורת מבטאת את פריסת השטיח האדום לרכב הפרטי וזילזול באדם עצמו.
הוא טוען שהמרחב הציבורי של הכיכר ממעל (כיכר התזמורת) הוא מרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים. מילים אילו נאמרות כנראה בגנותה.

למעשה, מה יוסי מטלון היה מציע לעשות? לפי הרשומה הדתית הנ”ל, כנראה שהחניון התת קרקעי מתחת לכיכר היה צריך להיראות כמו החניון מתחת לדיזנגוף סנטר, והכיכר הייתה צריכה להיות מצועצעת יותר, חס וחלילה לא “מינימליסטית”. אולי הוא היה מציע להכניס כמה פסלים של סוסים, תינוקות שיורקים מים כחלק ממזרקות עם מלאכים וזבל כזה. אולי גם כמה עמודים קורינטים ואיזה רודן על סוס.

את הכניסה הגדולה לחניון מכיוון היכל התרבות הוא משווה לקתדרלה ובכך מציב את הרכב הפרטי כאלוהים המודרני…
אני מוכן להתערב שמדובר באדריכל.
רק אדריכלים יכולים להשתמש בדימויים הנדושים האלה שלהם (איזכור הקתדרלה כדי לציין סגידה לרכב פרטי), תוך כדי שהם שוכחים שיש פונקציות לכל אותם דברים שהם מבקרים.
מה בדבר הכמות הגדולה של האנשים שצריכה להכנס לחניון לאחר שהמופע בהיכל התרבות / הבימה מסתיים? איך הם יכנסו אם הכניסות יהיו צרות וקטנות, כמו שמר מטלון רומז שהן צריכות להיות?

הגיע הזמן לנקות את תל אביב מרכבים פרטיים ולכסות אותה ברשת של תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים. על זה אין וויכוח, ואני ראשון התומכים והנאבקים למען מימוש החזון הזה, עוד מימיי כתלמיד בחטיבת ביניים, הרבה לפני כל היוסי מטלונים והעיר לכולנואים למינהם.
אבל חשוב לשים לב מתי החזון הופך לדת. דת שאנשים סוגדים לה ומבטאים את אמונתם אליה בכל דרך אפשרית, בכל הזדמנות, מבלי שיקול דעת, מבלי ראייה כוללת של הדברים וניסיון לשפוט אותם מחדש.

חדש בתל אביב – עוד מקום עירוני מת


כבר דיברנו פה ושם על חללים עירוניים מתים. כאלה שיש אליהם גישה – אבל אין צורך / הזדמנות אמיתית לגשת אליהם.
סביב שכונת פארק צמרת נבנתה חומה שמטרתה לבודד את השכונה ו”להפריד אותה מהרעש הסואן של צירי התחבורה המקיפים אותה”.

החומה לא עבירה ואטומה לחלוטין (מיותר לציין). אולי החומה האגרסיבית ביותר בתל אביב.

יצא לי לצלם תמונה שמבטאת באופן חזותי וברור את בעית תרבות הגדרות הכה נפוצה בישראל.
אם בחזון מתכנני השכונה הייתה פארק צמרת שטח ירוק נעים לטיול ורציף בין החומה המזרחית למערבית, הרי שבפועל כל מגדל מקיף את עצמו בעוד מכשול-כלשהו וכך קיבלנו שטח-בין-גדרות שאין ולא תהיה שום סיבה להכנס אליו. סתם פיסת קרקע ששווה מיליונים שדינה להוות שטח מת. הכי מת שיש.