לכבוד השרב הקשה שהיה היום אני כותב על נושא שמרגיז אותי כל השנה והיום הרבה מזדהים איתי. הנה אפילו ב-YNET! ..בסוף הרשומה הטמעתי כתבת-וידאו מYNET
ולעניין:
מי שמשוטט איתי בעיר תמיד זוכה להתמרמרות הקבועה על הדקלים, "כאילו-עצים" שהם למעשה "תעודת עשייה" – גושפקא חזותית-סביבתית שמעידה שהפוליטקאי הנבחר רוצה להראות לנו שהוא הגיע והוא עושה למעניינו. שיש תמורה בעד הפתק בקלפי. זה הכל. כמו רס"ר חדש שממונה בבסיס צבאי ולפני הכל מורה לצבוע את אבני השפה בצבע חדש.
דקל זה לא עץ. דקל זה רק חסרונות. הוא לא חסכוני במים, הוא יקר, הוא מצריך אחזקה, הוא רגיש למזיקים ובעיקר לא עושה טיפה של צל. זה אפילו לא עץ מקומי. כן, הדקל הוא לא עץ ארץ-ישראלי. הוא עץ מיובא.
בסמוך לנמל התעופה החדש באילת הוצבו שורה של דקלים ובתגובה נשמעה ביקורת על חוסר התועלת שבהם + חסרונותיהם שמניתי קודם.
עיריית אילת בתגובתה נופפה ביתרון היחיד של העץ לטענתם.
"לעץ הדקל בכלל, ולעצי התמר בפרט, יש יתרון נופי רב. הם מקנים תחושת עיר נופש – נווה מדבר.."
לא אוסיף מילה.
את פרק העצים אסיים בסקופ מעט אופטימי מחוף גורדון, שם נשתלו לאחרונה עצים, ממש על החוף, שאינם דקלים! אני עדיין לא יודע אילו עצים אלה (אשמח אם מישהי יגיד לי) והאם מדובר בניסוי חד פעמי או שינוי מדיניות של ממש.
זאת ועוד, המרחבים הציבוריים בערים הישראליות נטולים צל. הסיבה לכך לדעתי היא מגלומניה של המתכננים שרואים את המרחב הציבורי כפסל, יצירת אומנות. היצירה שלהם. כל רכיב בסביבה הוא חלק מאמירה, משמעות, קונצפט.
כיכרות בישראל צריכות להיות מוצלות. הרוב המוחלט של הכיכרות נטולות צל.
דוגמאות טובות לכיכרות מוצלות הן כיכר אורדע בר"ג וכיכר מסריק במרכז ת"א.
ובאשר ל-YNET מהם הייתי מופתע היום בעקבות העיסוק בנושא הנה הראיון שנערך עם ד"ר מרטין וייל, מומחה למרחב ציבורי: