די כבר עם המשאיות המוזיקליות

כל מי שמגדל ילדים קטנים, יודע כמה קשה יש לעמול על להביא אותם למצב שינה, ועד כמה זה שברירי ורגיש.

בימים יוצאי דופן אלה, "ימי הקורונה", בהם אנו מתפקדים מהבית כגננים, עקרות-בית, הורים, וכן, גם כעובדים מפרנסים – בו זמנית (משהו כמו 250% משרה),
כל רגע בו הילדים שלנו ישנים, או רגע בו אנו עצמינו הצלחנו לתפוס תנומה קלה בין ניקיון, לעבודה, לגננות ולהורות – הוא רגע קדוש. שארית התקווה לשפיותנו.

כבר כמה פעמים, שבדיוק בזמן היקר הזה, הגיעה משאית מוזיקלית מטעם העירייה כדי "לעודד", "לשמח", ו"לבדר" אותי. כדי שלא אשתגע מהסגר בביתי.
הרגע הזה שאני מתעורר לצלילי המוזיקה מעורר בי דחפים אלימים ומחשבות על דרכים שונות לנטרל את המשאית הזאת מהחלון.

הרשו לי לתרגם למילים את ההרהורים שחלקכם/ן בוודאי כבר הירהר לגבי התופעה הזאת:

מדובר באבסורד, חוסר צדק, צביעות, ואטימות משולחת כל רסן.
המניע למשאיות המוזיקליות הוא ניצול הזדמנות של הפוליטיקה המוניציפלית לעשות סבב יחסי ציבור שמשרת אך ורק אותם.
אני אפילו לא מתעכב על כך שזה לחלוטין עבירה על החוק.

אלה אשר מאמינים שמהלכים קולניים כאלה נועדו "להעלות את המורל",  טוב.. הם כנראה אוכלים לוקשים נוספים רבים בחייהם.
אני מרשה לעצמי לזלזל באלה שמצב רוחם באמת משתפר מ-30 שניות של מנגינה מרמקולים מחרחרים שחולפים ליד החלון.