השפה הערבית במרחב הציבורי היא ברובה פוליטית, ולא פונקציונלית

רוב קוראי וקוראות הכותרת הנ"ל יסתפקו בהצהרה הזו כדי לכנות אותי גזען. להם/ן אני יכול להבטיח שעד סוף הכתבה ישוכנעו שאני לא גזען.

אני מה שרוב הקוראים יכנו "שמאלני".
אני בעד וויתורים. שתי מדינות לשני עמים, פינוי חלק מההתנחלוית, וכ'.
אני לא מגדיר עצמי כשמאל או ימין, אבל מניח שלהרבה הוויתורים הנ"ל מספיקים כדי לתייג אותי.

איך יכול להיות ששמאלני מתנגד להופעת השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל?

כדי לענות על השאלה הזו עליי קודם כל לשכנע אותך הקורא/ת לזנוח לרגע את הסקאלה הנפוצה בישראל המשמשת לקיטלוג דעות פוליטיות-מדיניות.
הדיון המדיני-לאומי מתיישב על סקאלה שנעה בין "אוהב ערבים" מצד אחד ל"איש ארץ ישראל השלמה" מצד שני. אנשים מצפים ל"סל" מוכן של דעות מכל צד כזה בסקאלה. (לדוגמא: מצפים ממי שמאמין בא"י השלמה, שיתמוך בחנינה לאלאור אזריה. או מצפים ממי שמתנדב במחסום-וואצ' שיתמוך במסירת רמת הגולן)

אז עכשיו נקפיא את הפרדיגמה של שמאל וימין מדיני ונתייחס לדברים ללא הסקאלה הזו.

בשנים האחרונות, הגישה בישראל לשפה הערבית עוברת שינוי איטי. הערבית, שהיא שפה רשמית במדינה צוברת תאוצה ונעשה בה יותר ויותר שימוש במרחב הציבורי.

התופעה הזו נראית בעין יפה ע"י ציבור גדול שמרגיש שהרחבת השימוש בערבית מתקן עוול ומפחית אפליה של הציבור הערבי החי במדינה השייכת לו, ולא ממש דוברת את שפתו.

"אם שלום זה כבר פאסה, לפחות נבנה דו קיום"

דווקא בתקופה האופטימית סביב אמצע שנות ה90, הנרטיב של "דו קיום" ו"מרחב משותף" היה חלש בהרבה מהנרטיב של "שתי מדינות לשני עמים".

יכול להיות שמכיוון שהשלום לא נראה באופק, האנרגיות של מחנה השלום (שצריכות למצוא ביטוי כלשהו) פשוט הופנו מהתעסקות בהסדרי שלום, להתעסקות בבניית "דו-קיום".

ואכן, "דו-קיום" הוא מושג שלא מפסיק להישמע, אבל מה זה דו קיום?
האם זו התערבבות של האוכלוסייה היהודית עם האוכלוסיה הערבית?
או שזו שכנות טובה בין שני עמים שונים?

אני בטוח שהרוב המוחלט בעד דו קיום. אבל איזה דו קיום?

הדו-קיום מהסוג הראשון אותו הזכרתי הוא ערבוב מוחלט של שני העמים. מעניין כמה מתומכי/ות הדו קיום יסכים לכור היתוך של החברה הערבית והיהודית.
הדו-קיום מהסוג השני הוא יצירת יחסי-שכנות מעולים בין הערבים ליהודים.
הבעיה היא ששכנים בהגדרה לא גרים באותו הבית, אלא זה לצד זה ואז מדובר בהפרדה.
האם הפרדה היא דו קיום?

הבנתם/ן את הכיוון שלי. אז אני בעד הפרדה של שני העמים ויחסי שכנות מעולים. אני בעד וויתורים והסכמים. אני נגד ערבוב העמים.

פעם שמעתי משפט כזה: שני אנשים החיים בשכנות מופלאה, יכולים לרצוח אחד את השני לו היו גרים ביחד.
ככה הם הערבים והיהודים. הם עמים אחרים.

אני מבחינתי לא צריך עמים, גבולות ושפות. אבל כל עוד העולם עדיין עובד על הקונצפט הזה, עמים לא יכולים לחלוק מדינה (וכשהם חולקים, זה מגיע למלחמת אזרחים).

חוסר התקווה להסדר מדיני הוא בית גידול אידיאלי לרעיון "המרחב המשותף".

אנשים לא קולטים את זה שניצחון הימין הקיצוני החרד מהסכם שלום הוא ניצחון השמאל הקיצוני, המבקש להקים מדינה ערבית-יהודית.
הקיפאון המדיני והרחבת ההתנחלויות הוא הדשן של רעיונות כמו "מרחב משותף לערבים ויהודים".

ומכיוון שהשמאל הישראל נתפס כזה שהפסיד, וכולם/ן מנסים/ות להיות ימניים/יות, אף אחד/ת לא שם/ה לב שהשמאל הישראלי מכתיב אקסיומות שכמעט כולנו מסכימים/ות עליהם, גם הימין.
כולם/ן רואים/ות את הוספת השפה הערבית כהתקדמות חיובית.

ציטוט מאתר האגודה לזכויות האזרח בישראל: "הנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל היא דרך מרכזית לקידום מרחב ציבורי משותף, שוויון יהודי-ערבי ושותפות יהודית ערבית."
מלל זה הוא חלק ממנשר הקורא להוסיף כריזה ושילוט בערבית ברכבת ישראל.

והמאבקים הללו מצליחים. השפה הערבית נכנסת לשימוש בכל מקום. דווקא בתקופה של רצף ממשלות ימין.
הערבית במרחב הציבורי היא נקודת השקה. אינטרס אחד משותף לימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.  מקדמת "מרחב ציבורי משותף" בשמאלנית, ו"מונעת חלוקה של הארץ" בימנית.

מרחב ציבורי משותף, שיווין ושותפות. הגיע הזמן לערער את האקסיומה

הייתי מאוד רוצה לשאול את כל אותם/ן התומכים/ות ב"מרחב ציבורי משותף" האם אתם/ן באמת רוצים/ות מרחב משותף? אתם/ן רוצים/ות להתערבב?
ערבוב העמים הוא לא רק ערבוב השפות, כי אם ערבוב תרבויות, מנטליות, התנהגויות, תפיסות עולם. האם הסיכסוך ייעלם לאחר ההתערבבות?

חלק ממי שכינה/תה אותי גזען בתחילת הכתבה, אולי ת/יסתפק עכשיו ב"לא סובלני".

סובלנות, בהגדרה, הוא ערך אנושי לפיו מתייחסים בכבוד לאדם גם אם אין מסכימים עם אמונותיו והשקפותיו. ובכן, אני כן סובלני. אני בשום פנים ואופן לא קורא לא לכבד איש. אני מתנגד בכל תוקף להשחתות כדוגמת זו:

אני פשוט חושב על הדברים באופן יסודי:
איפה שהשפה הערבית נוכחת בישראל, היא מוצבת במקום משני.
הציבור הערבי לא רואה את עצמו כמשני. הוא לא חי בשלום עם הגדרתו כמיעוט. יש לו שאיפות אוטונומיות.

אנשים נוטים להתבלבל ולהשוות את הערבים בישראל לקבוצות במדינות הטרוגניות כמו מקסיקנים בארה"ב או סינים בקנדה.
אז ההבדל הוא שקבוצות אלה מוכנות להיות מוגדרות כמיעוט, ואין להן שאיפות אוטונומיות, וכפועל יוצא, הן מקבלות את השפה המדוברת במדינה כשפה השימושית שלהם.

בישראל, הקרב על השפה הוא הקרב על זהות המדינה.

שימו את עצמכם/ן בנעליים של הציבור הערבי

לו היית חלק מהמגזר הערבי, האם היית שבע/ת-רצון לגור במדינת ישראל, גם כאשר כל פיסת מלל בעברית מלווה בכיתוב בערבית?
ומה עם דגל המדינה? איך הוא מייצג אותך? והמנון המדינה?, סמלי המדינה השונים? שם המדינה?

אם הייתי ערבי, לא הייתי רוצה להיות תושב משני במדינה שלי. הייתי נאבק על מדינה משלי.

האשליה הכי גדולה: ה"ערבי-ישראלי"

חלק מקוראי/ות שורות אלה וודאי רוצים/ות לעצור ולהגיד ש"יש הבדל בין פלסטינים לערביי-ישראל"
בכוונה לא השתמשתי בביטוי "ערבי-ישראלי" בכתבה זו בכלל. זהו ביטוי מוטעה, והוא יעלם מאוצר המילים שלנו בעתיד.

הביטוי "ערביי-ישראל" הוא ביטוי שלנו, היהודים, שנועד להשקיט בעיה שלא נח לנו איתה: כבשנו את העם הפלסטיני. אין לנו כח פוליטי עולמי להוציא את כל הפלסטינים מקרבינו, אז המצאנו ביטוי בן-כלאיים בשם "ערבי-ישראלי" לאלה שנשארו פה.

עכשיו בואו נדמיין סיטואציה:
אני צרפתי. יום אחד גרמניה כובשת את צרפת, ומאותו הרגע אני מוגדר צרפתי-גרמני. תחיו עם זה בשלום? לכמה זמן?

אבל עיזבו אותי ואת הבלוג שלי – הערבים אומרים את זה בעצמם

אנחנו מאוד אוהבים/ות לתת דוגמאות של "ערבים שגאים להיות ישראלים".
אך מתחת לפני השטח יש אמת אחרת, ומדינת ישראל, שטורחת לטפח את הזהות ה"ערבית-ישראלית" פשוט עוצמת עיניים.
החברה הערבית מתנתקת יותר ויותר מהזהות הישראלית הרעועה ומגלה מחדש את הזהות הפלסטינית.
הנה. תראו מה יש להם להגיד בנושא:

הטמעתי וידאו של "הטלוויזיה החברתית", ארגון אולטרה, סופר שמאלני, בבלוג שלי. פחות עוד כמה שחושבים/ות שאני גזען.

ובחזרה לעניין:
החברה הערבית תפסיק בשלב כזה או אחר להסכים להגדרתה כמשנית בארץ, שהיא תופסת כשלה.
מבחינתה יש כמה אפשרויות:

• כיבוש כל הארץ מידיי היהודים, והקמת מדינה פלסטינית.
• הקמת מדינה דו לאומית בה היהודים והערבים שווים, כלומר, אף אחד מהם לא מוגדר כמיעוט. כמובן שלא יסתפקו בערבית במרחב הציבורי אלא בשינוי הגדרת המדינה, וזה כולל דגל, המנון ושם המדינה.
• הקמת מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

אני בוחר באפשרות השלישית. ולכן אני נגד רעיון ה"מרחב המשותף".

הערבית במרחב הציבורי ברובה אינה פונקציונלית, אלא פוליטית

ברוב המקומות בה נוכחת השפה הערבית ביישובים היהודים ובערים הגדולות, לא נעשה בה כלל שימוש. הסיבה להופעתה היא פוליטית-אידאולוגית, מאבק על זהות הארץ.

מובילי המאבקים להוספת ערבית במרחב הציבורי אומרים את זה בעצמם.

דוגמא טובה היא אמירתו של ח"כ דב חנין, שהוא אחד ממקדמי הופעת השפה הערבית הנמרץ ביותר. "הוספת כריזה בערבית בכל האוטובוסים בארץ, נועדה להזכיר לכולנו שהמרחב הציבורי הוא משותף לערבים ויהודים" הוא אומר.
כלומר מטרתה אינה לעזור לדוברי הערבית להבין, שהרי ברור שהם כבר מבינים. המטרה היא להשמיע את השפה הערבית לכולם, כדי שנדע שהמרחב הוא שווה לשני הלאומים.
דב חנין רוצה לבנות מדינה חדשה. מדינה לשני הלאומים.

פעמים רבות הערבית הלא פונקציונלית מגיעה על חשבון מידע פונקציונלי

סתם דוגמא המעידה על התופעה: עד להוספת הערבית לשלטי הרחובות בתחום תל אביב יפו בעשר הקודם, היו שלטי הרחובות אינפורמטיבים יותר. הכיתוב בערבית הגיע על חשבון מידע נחוץ.

במקרים רבים אחרים, הכיתוב הערבי הגיע על חשבון כיתוב באנגלית.

קראת עד לכאן ומבחינתך אני עדיין גזען?

מדובר אם כך בתקינות פוליטית שיצאה מכלל שליטה. אסור שתקינות פוליטית תסרס את חירות המחשבה והדעה!

התקינות הפוליטית יצרה שמורה, הכוללת קבוצות "רגישות" כמו ערבים, נשים, שחורים ומחוץ לישראל, גם יהודים.
ה"שמורה" הזו היא ארון הקודש של ההתחסדות של העולם המערבי. כל אמירה עם "ערבים" או קבוצה רגישה אחרת נפסלת ומתוייגת כגזענות ללא הבנחה והתייחסות למהות הדברים.

נקודה למחשבה. למה הביטוי "עבודה ערבית" יתפרש כגזעני בעוד "Made in china" איננו? הרי שניהם מתארים את אותה תופעה.

תקינות פוליטית צריכה להיות מאוזנת. בתקופתינו, אין שום רסן לתקינות הפוליטית ובכך נחסמות אמירות (ואף מחשבות) לגיטימיות וראויות, בטענה שהן פוגעניות.

אני לא עושה שימוש במילה "אנטישמי" בכל פעם שיהודים חוטפים ביקורת.
כך אני מצפה שתיהיה לי הזכות להתייחס בעצמי לקבוצות באותה ה"שמורה".

אז יגידו לכם/ן שאני מפחד מערבית. זה לא נכון

אני לא אלרגי לערבית.
יש לי מודעות לסיבה להופעתה הגוברת, ואני חולק אותה אתכם/ן.
קידום הערבית במרחב הציבורי היא החלוציות של המדינה הדו לאומית.
אני מתנגד לרעיון המדינה הדו-לאומית, ואני חושב שכל ערבי ויהודי צריך להתנגד לרעיון כזה.
אני בעד שתי מדינות שכנות עם גבול.