אחרי יום עבודה – תנו לי רק שקט באוטובוס.

הציפייה ל"שקט" במרחב הציבורי גורמת לניכור האופייני לעיר, וּלמי ש"יכול/ה להרשות לעצמו/הּ, היא גורמת להעדיף את המכונית הפרטית. מבחינתי, אַחד היתרונות של המרחב הציבורי הוא האינטראקציה האנושית.
אי פירושו, שאני בעד הקיצוניות הנגדית של חוסר התחשבות, וגם אני הייתי שמח במקרים רבים, לו החליש הנהג את הרדיו, ואם זה מפריע לי באמת, אני פשוט מבקש זאת מהנהג — עוד הזדמנות לאינטראקציה אנושית. יחד-עם-זאת, התחשבות היא תמיד הדדית, ויש להתחשב בנהג, העושה שעות רבות בַעֲבודה שגרתית, חוזרת ונשנית, והרדיו מפיג במשהו את השעמום וּממלא את הזמן בתוכן מגוון. אדרבה, כשאני שומע נהג שר, אני מאושר — איזה יופי, שהוא לא משחק את המשחק של "מה יחשבו" ושל "אני צריך להיות ייצוגי ועצור.". הלוואי עלינו יותר א'נשים רוקדות ושרות ברחובות.
במקום שקט כרקע לִשקיעה במחשבות על היום הקשה שהיה, שמחה, שמוציאה מהמחשבות הללו, וּבִכלל, מדוע היום שלנו הוא כזה, שרק בסופו יש לנו צורך בשקט? מה עם הצורך הזה במשך היום?