הגיע הזמן לפתוח את מוזיאון ארץ ישראל לתל אביב

לא להיבהל מאורך הרשומה! הרוב כאן זה תמונות!

בשנים האחרונות, נתחי קרקע גדולים ומשמעותיים בעיר שהיו סגורים ונסתרים מהציבור, "שוחררו" והפכו לחלק מהמרחב הציבורי של העיר ואף זכו להצלחה בדמות תנועת מבקרים רבה.

בין המקומות האלה אפשר למנות את חצי האי הירקוני (נמל ת"א וגני התערוכה הישנים) מתחם התחנה, דרום הקיריה (איזור שמותג ע"י החייאת השם "שרונה"), טיילת רידינג, פארק מדרון יפו, בריכת גורדון וחלקים מהאזור המזרחי של פארק הירקון הצמודים לרמת החייל.
לדעתי, מוזיאון ארץ ישראל צריך להיות ה"שחרור" הבא.

רובנו מכירים/ות את מוזיאון ארץ ישראל, אבל לא מעריכים/ות נכון את היקף הקרקע אותה הוא תופס, ואת האיכות הנדירה שלה.

זוהי קרקע של 120 דונם, הכלואה בין שד' רוקח מדרום, דרך נמיר במערב, רח' לבנון בצפון ומרכז רבין במזרח. חוצצת בין רמת אביב למרכז תל אביב.
הקרקע משופעת. האזור המערבי נמוך והאזור הצפוני-מזרחי בגובה של רמת אביב.
בחלק המערבי של הקרקע ישנה גבעה (כן, דווקא בחלק הנמוך של הקרקע) הידועה בשם "תל קסילה" – תל ארכיאולוגית עם 12 שכבות של יישובים. זהו למעשה האתר הארכיאולוגי הראשון בארץ מאז הקמת המדינה.
באיזור המזרחי יותר נמצאים רוב הביתנים שהם למעשה המוזיאון עצמו.

הנה מפה של מוזיאון ארץ ישראל שמצאתי באתר האינטרנט של המוזיאון:

המוזיאון עצמו תופס בנטו שטח מזערי מהקרקע. רק הסימונים הכתומים הם חללים מוזיאלים (וגם על זה אערער בהמשך).
כדי להבליט את הדלות, העברתי את המפה בפוטושופ וסימנתי באדום את כל שטחי המוזיאון שאינם משמשים לתצוגה מוזיאלית. השטחים הפתוחים.

טוב, יש בשטחים הפתוחים תצוגה מסויימת, אך לאור מצבה (המתואר בהמשך) לא יהיה מופרך לטעון שמדובר בגן נטוש.

אז מה יש בין הביתנים? מה זה אותו שטח פתוח? מה זה השטח הצבוע באדום?
בדיוק על זה רציתי לדבר.

אם תהיתם מה פתאום כמה ביתנים שמפוזרים בשטח מגודרים ומכונים "מוזיאון" אז רק אזכיר שזהו טיפוס מוכר ונפוץ של מוזיאונים ולא המצאנו שום דבר. זה בסדר.

אחת הדרכים לארגון מוזיאון היא ע"י חלוקה לביתנים במרחב פתוח.
בד"כ קוראים לזה בעולם "Landesmuseum". מוזיאון ארץ ישראל הוא מוזיאון מטיפוס זה.
עם זה לכשעצמו אין לי בעיה.

אבל:

• צריך הצדקה לסגירת חטיבת קרקע כה גדולה לטובת מוזיאון-ביתנים. הרי אפשר להכניס את כל תכולתו של מוזיאון ארץ ישראל בבניין אחד בינוני במרכז העיר. הגיוני שסגירת קרקע עבור מוזיאון תיעשה במקרה שיש ערך מוזיאלי לשטח התחום או שהתצוגה מחייבת שטח חוץ  (כדוגמת גן בוטני / זאולוגי)
  כמעט כל התצוגה של מוזיאון ארץ ישראל מוצגת בהקשר סטרילי ללא קשר לסביבתה.
  בשטח המוזיאון אכן ישנו אתר ארכיאולוגי, אך כפי שאטען בהמשך, הוא אינו חלק פעיל מהמוזיאון ויתכן שהוא לא יותר מתירוץ לסגירת השטח.
• אם כבר סוגרים חטיבת קרקע כה גדולה לטובת מוזיאון, מוטב היה להשקיע מאמץ עילאי בטיפוח השטח הזה.
  בפועל, רוב השטח מופקר ואף עזוב לחלוטין. בהמשך אביא דוגמאות. ממש קשה יהיה לצופה להאמין שהן צולמו במקום שמכנה עצמו מוזיאון.
• כששטח כ"כ גדול בתוך העיר סגור ומגודר, יש לדאוג למרחב הציבורי העוטף אותו. מדרכות ברוחב תקין, שבילי אופניים, צל, ולפחות טיפ-טיפה מרחב ציבורי. כזה שאפשר לשבת בו על ספסל. מוזיאון ארץ ישראל לא משאיר מדרכה ראויה.

של מי המוזיאון?

מוזיאון ארץ ישראל הוא תאגיד של עיריית תל אביב-יפו. זה לא שטח פרטי. העירייה הקצתה את השטח והקימה אותו. השטח שייך לרשות המקומית תל אביב יפו.
הבסיס להקמת המוזיאון היה אוספיו הפרטיים של ד"ר ולטר מוזס, שהורה עוד בצוואתו לייעד את אוסיפיו עבור מוזיאון שיוקם בת"א.

מוזיאון שהתחיל בקול תרועה רמה, והמשיך בקול ענות חלושה

בעת הקמתו מוזיאון ארץ ישראל, פיתח הרבה ציפיות. למעשה הוא היה המוזיאון הגדול המיועד היחיד. הוא הקדים את בניין מוזיאון ת"א ומוזיאון ישראל בירושלים.
האדריכל מיכאל יעקובסון (בבלוג "חלון אחורי") איתר כמה תמונות ארכיון שהעידו כי לשם היה מביא ראש עיריית ת"א את כל אורחיו רמי הדרג: נדבנים, ראשי מדינות, שגרירים ונשיאים. 

 למעשה עד פתיחת מוזיאון תל אביב לאמנות היה מוזיאון ארץ ישראל מרכז התרבות המוזיאלי של העיר.

לאחר זמן מה נפתחו מוזיאונים אמיתיים כמו מוזיאון ישראל בירושלים, ומוזיאון תל אביב לאומנות. מוזיאון ארץ ישראל נשכח.

התקוות למרכז מוזיאלי עיקרי מעולם לא התממשו. המקום נרדם מהר מאוד ומעולם לא השתקם.

פלטפורמה לג'ובים

בדקתי קצת, ולא היה קשה למצוא שכל מנהלי המוזיאון לדורותיהם היו מינויים פולטיים. לאף אחד מהם ככל הנראה לא היה שום קשר למוזיאונים. רובם היו מפקדים בדימוס במשטרת ישראל או בצה"ל.
למיטב הבנתי, ניהול המוזיאון ניתן להם כתגמול פוליטי כלשהו. אין קשר בין פיקוד בצבא ומשטרה לבין ניהול מוזיאון. יתרה מכך כפי שאדגים בהמשך הדבר גרם לניהול המוזיאון באופן שהפך אותו לסוג של בסיס צבאי.

אגב, ישראל רוקח, ראש עיריית ת"א שחנך את המוזיאון היה מקורב לד"ר ולטר מוזס. כמה מקורב? עד כדי כך שהוא היה מנהל העיזבון שלו.

מוזיאון בלי "בשר"

מוזיאון כמו מוזיאון ארץ ישראל נועד לתת ביטוי לאורחות חיי היום יום של אוכלסיות ולספר את הפולקלור והתרבות של עמים.
סוג של זה מוזיאון חייב שיהיה עשיר ועמוס בתוכן. התצוגות המוזיאליות שלו צריכות להיות מגוונת שהרי "פולקלור" ו"תרבות" הם מושגים כלליים ועמוסים.
מוזיאון ארץ ישראל מעולם לא השיג את היעד הזה. תצוגות הקבע של המוזיאון מורכבות מ:

• ביתן זכוכית
• ביתן נחושת
• ביתן אתנוגרפיה (יודאיקה בקיצור..)
• ביתן קרמיקה
• ביתן מטבעות
• ביתן דואר ובולאות
• עוד ביתן כללי של "תרבות חומרית"
• פלניטריום קטן
• וביתן שכולו הנצחה לבינימין אדמונד דה-רוטשילד.

אני לא מבקר מוזיאונים. אבל אני מרשה לעצמי לטעון שהמוזיאון בוטה בדלות שלו ותוכנו משעמם. ממה שאני שומע, זוהי דעה רווחת מאוד.

מוזיאון ארץ ישראל למעשה היה סוג של ניסיון להקים את ה-מוזיאון של ישראל, ניסיון שכשל.
בלי הרבה הבנה במוזיאונים, אני משער שמוזיאון ארץ ישראל הוא בעצם ניסיון כושל להקים את מוזיאון ישראל הירושלמי בת"א.

תוכנו של המוזיאון: בעיקר מסחר

מי שיבקר במוזיאון ארץ ישראל יגלה במהרה שהחלקים המטופחים ביותר שלו, ואלה עם תנועת האנשים הגבוהה ביותר הם החנות והמסעדה.

המוזיאון גם מתפקד למעשה כמתחם אולמות אירועים לכל דבר.
החלקים המתוחזקים והמשופצים במוזיאון הם אלה המיועדים להשכרה לאירועים.

השכרת שטחי מוזיאון לצורך מימון הפעילות המוזיאלית היא נוהל נהוג, אך במוזיאון ארץ ישראל יש יותר אירועים מסחריים פרטיים מאשר תצוגה מוזיאלית.

מוזיאון ארץ ישראל רותם את העגלה לפני הסוסים: קודם אירועים מסחריים, אח"כ מוזיאון.
חלקים נרחבים במוזיאון עומדים שוממים בין אירוע לאירוע כך שהם למעשה מסחריים במלוא מובן המילה ומבלי טיפה של הגזמה.

ויש עוד דרכים להכניס כסף: שטחי פרסום ואנטנות סלולאריות

המוזיאון מנצל את קירבתו לצמתים גדולים סביבו, ובשטחו מוצבים שלטי ומסכי פרסומות ואנטנות סלולאריות.

בזמן שמוזיאונים רבים בעולם תורמים לעיר חזית מרשימה או מזהה ייחודי ומקומי, מבט לשטחו העצום של מוזיאון א"י לא ממש מותיר את הרושם כאילו מדובר במוסד תרבותי או ציון דרך מקומי.

החלק השולי ביותר במוזיאון: התצוגה המוזיאלית

בתחילת הביקור במוזיאון, המבקר יעבור דרך מבנה כניסה מוקפד ומשופץ. במבנה זה ממוקמת חנות המוזיאון והקבלה.

בהמשך, עם היציאה למרחב המוזיאון זה קצת משתנה. מערכת שבילים מקורה בפרגולה מלווה את המבקר, התחזוקה כאן כבר פחות טובה אך עדיין מדובר במצב מצויין לעומת מה שנגלה בפניו בהמשך.

מוזיאון הוא מוסד בו לניראות, סדר וארגון מהלך התנועה יש חשיבות עליאית.
מוזיאון ארץ ישראל חסר את המודעות הבסיסית ביותר בכל הקשור לכך.

עדות ראשונה לכשל בניהול האירגון נגלה לנגד עיני המבקר מיד עם הכניסה למרחב המוזיאון: הפרגולה המקשרת בין הביתנים נחסמה ע"י מחיצות זכוכית שהוקמו סביב רכב כבאית ישן המוצג לראווה, תוך שהוא חוסם את הדרך המקורה שתוכננה להגן על מבקרי המוזיאון משמש וגשם. המבקר צריך לבצע מעקף מחוץ לפרגולה ולחזור אליה.

ככל שמטיילים יותר במרחב המוזיאון, מבינים שתוספות בנייה לא מקצועיות ואילתורים בוטים הפוגעים באדריכלות המבנים נפוצים מאוד במוזיאון הזה.

כמו ארגון המוזיאון, גם המיתוג קצת מגומגם.
שמו המקורי של המוזיאון "מוזיאון הארץ" שונה ל"מוזיאון ארץ ישראל" ולאחרונה מותג מחדש כ"מוז"א"".
העניין שבכל אזכור נעשה שימוש בשם אחר.

הפיסקה הבאה מפרטת כמה מאתרי המוזיאון.

ביתן הזכוכית

ביתן הזכוכית נמצא דרומית למבנה הכניסה, בקצה הרמה עליה שוכן המוזיאון. מהמקום נשקף נוף יפה של ת"א והוא, ת'אמת, מושך יותר תשומת לב מהביתנים.

המקום נראה טוב מאוד. הרחבה החדשה המשקיפה למרכז העיר מעוררת תחושת החמצה. חסרים בת"א פינות חמד כמו זו. אך מכיוון שבמוזיאון עסקינן יפנה המבקר להכנס לביתן הזכוכית.

בשלב הזה צפויה למבקר אכזבה, הכניסה לביתן מנקודה זו היא למעשה כניסה לקומת המרתף, וקומה זו מנותקת מחלל התצוגה העיקרי של ביתן הזכוכית, שנמצאת בקומה מעל.
לא רק שאין מעבר בין הקומות, הרי שקומת המרתף נעולה לחדרי ישיבות וכיוון שמדובר ברחבה עם נוף מרהיב לעיר – מנוצל השטח לאירועים פרטיים.

כדי להגיע לביתן הזכוכית עצמו צריך לחזור בחזרה לעומק המוזיאון לפנות כמה פניות ולהגיע לכניסה הראשית שלו.

משנכנס המבקר לביתן הזכוכית הוא יתאכזב לגלות שהביתן עצמו, בניגוד למרתף המשופץ, מצוי במצב אדריכלי שערורייתי (המתעניינים מוזמנים לקרוא כאן).
מדובר בפנינה אדריכלית במקור (כך טוענים) שבוצעו בה שינויים פיסיים אשר הוציאו ממנה את כל העוקצים.

התקבלה תרומה לשיפוץ ביתן הזכוכית. מה עשה המוזיאון?
ביצע שיפוץ יסודי של חלקו האחורי והמרתפי של הביתן, תוך שהוא יועד לאירועים מסחריים בלבד והופרד מביתן הזכוכית ע"י מתן שם לחלק המשופץ. ביתן הזכוכית עצמו נשאר מוזנח.
הקיבָּצתָ וגם התְעָשָרתָ?

לפני כ-3 שנים היה טארארם גדול סביב שיפוץ ביתן הזכוכית. לדעתי זה מוזר שתחת הכותרת "שיפוץ ביתן הזכוכית" השיפוץ הוא למעשה רק של קומת המרתף ושל והחזית הפונה לרחבה המיועדת לאירועים פרטיים.

ובכלל, מצאתי שביתן הזכוכית היה דבר מגוחך לאורך כל חייו:

• הבניין עבר סדרה של שינויים אדריכליים שעיוותו וגמרו אותו. הוא תוכנן כביתן זכוכית עם כמה חזיתות שקופות. שקיפותו הייתה גולת הכותרת שלו.
  אז הויטרינות הוחלפו בזכוכית כהה ומגושמת.

  

  

  הביתן הוקף בחלון אופקי גבוה שהחדיר אור לביתן והגדיר את האווירה. החלון נאטם.

  

  במרכז התקרה היה פתח עגול שהאיר וייחד את הביתן. נאטם.

  

  בחלל הביתן נבנו נישות תצוגה מגבס גנרי שמנותק מעיצוב הבניין, כל הצורה המיוחדת של הביתן לא מורגשת מבפנים, וכדי להשלים את ההרס הוחלף הריצוף.
  מבניין שהחוויה העיצובית החיצונית שבו ממשיכה פנימה באופן קוהרנטי, פנים הבניין הפך לסתם חדר משמים.

• ברמה המוזיאלית, אפס עניין. הרבה טוענים כי המקום משעמם. יעקובסון טוען כי ביקור בו רצוי להיות בלוויית מדריך אבל בפרסומי המוזיאון אין מועדים בהם מתקיימת הדרכה.
• אבל גם עם התכנון המקורי של הביתן יש לי חשבון. מתכנני הביתן דאגו "לכוון" אותו לכיוון הכי שווה: דרום-מערב, כלומר אל הנוף של מרכז תל אביב והים. אפשר בקלות לדמיין את המבקר נכנס לחלל הביתן שכולו פתוח לנוף הכי נחשק בת"א. 3/4 מחזית המתעגלת של הבניין פונה לנוף הזה, וכולה נבנתה כקיר אטום. דווקא החזית הצפון-מזרחית החסומה ע"י ביתנים אחרים – נבנתה שקופה!
• כדי להשלים את רצף המוזרויות של הביתן, במקום לבנות את החזית המונומנטלית ביותר שלו מזכוכית, בנו אותה מצופה באריחי קרמיקה ייחודיים ומושקעים. לא היה הגיוני יותר לשבץ את הקרמיקה בביתן הקרמיקה, וקירות זכוכית בביתן הזכוכית???

גלריית "המגדל"

תמיד נמשכתי למבנים נשכחים. יש הרבה סיבות לשיכחה של מבנים. מבנה "המגדל" לא נופל לשום קטגוריה.
כל הנתונים של המבנה הזה היו אמורים להפוך אותו לציון דרך תל אביבי מוכר.

בת"א אין מגדלונים, אין מִצפּים, אין גבעות ואין ציוני דרך אדריכליים כמעט בכלל. אז מה הסיכוי שמבנה שהוא כל אלה גם יחד יהיה אנונימי ונשכח?

גלרית המגדל הוא מבנה שבבסיסו חדר קטן המשמש לתערוכות מתחלפות, ומעליו מגדל תצפית.
מגדל התצפית מורכב משני מפלסי תצפית, בגובה 9 מטר ובגובה 14 מטר מפני הקרקע. כאשר מפלס התצפית הנמוך מקורה והעליון פתוח לשמיים.

בעוד אני מכנה את חלל התצוגה בבסיס הבניין "חדר", המוזיאון משתמש במילה "גלריה". המילה גלריה מביאה עימה ציפיות שמייצרות אכזבה. החדר הזה קטן ונדמה שייעודו ההולם הוא לשמש מבואה למגדל התצפית.

אה שכחתי לציין פרט קטן: מגדל התצפית סגור. הוא נסגר תקופה קצרה אחרי שנפתח.
מסמך מארכיון המוזיאון מציין שהוא נחנך ביוני 1989, ומצאתי עדויות לכך שכבר בשנות ה-90 הוא היה סגור.
בקומת המצפה הוצבו לוחות הסבר עם ציורים של אתרים בת"א וחיצים המצביעים לכיוונם, כלומר היה מדובר במצפה תיירותי לכל דבר.

אז למה משמש כיום הרכיב המרכזי של המבנה – המצפה התלוי המתעגל? מחסן ואנטנות סלולאריות.

השאלה המתבקשת כאן היא כמובן למה יש מצפה במוזיאון?

אין הרבה מידע על המבנה הסופר-נשכח הזה. לא מצאתי תיק בניין שלו, אף אחד לא יודע עליו כלום ושמו ("המגדל") לא יעיל כמילת חיפוש בגוגל או ספרייה. גם מספר הטלפון של אדר' זלמן עינב שתכנן אותו לא מחובר.

מהנהלת המוזיאון נמסר לי שיש כוונה להפוך את חדר-המצפה לחלל תצוגה סגור מבלי להשמישו כמצפה. כלומר, לעשות לו בדיוק את מה שעשו לביתן הזכוכית שהיה אמור להיות שקוף. לאטום אותו. אולי זה יהיה המצפה האטום הראשון בעולם.

ספוילר קטן: מצאתי ייעוד למבנה הזה במסגרת החזון שלי למוזיאון. אכתוב על כך בהמשך.

תיאטרון

התיאטרון הפתוח במוזיאון ארץ ישראל נמצא בנקודה המרכזית והבולטת ביותר במוזיאון. והוא נטוש לחלוטין.

גם במקרה הזה, אין שם, אין אופי ואין כלום. לא יכולתי למצוא מידע על התיאטרון העזוב הזה מלבד העובדה הלא מפתיעה שגם הוא ננטש לא הרבה זמן אחרי שנבנה.
כשהיה פעיל הוא שימוש הופעות של להקות צבאיות. אנחנו עוד נחזור לנושא הצבא בהמשך.

ביתן הקרמיקה

מיכאל יעקובסון סקר את ביתן הקרמיקה בבלוג שלו והזכיר כמה שינויים אדריכליים מאולתרים שפגעו בו. הוא הגיע לבקר בביתן והיה המבקר היחיד. כשאני ביקרתי במוזיאון המצב לא היה שונה.

ביתן הקרמיקה הוא אחד מאותם מבנים שבנויים ע"פ "התכנית החופשית" (בהשראת האדר' מיס ון דה רוהה). ההתבססות במבנים כאלה היא על המודולריות, לפיה מסודרים העמודים, הקירות ואפילו הריצוף מחולק על פיה.
אדריכלים רבים מעריצים את העיקרון הזה ובסה"כ גם אני אוהב.
אבל ביתן הקרמיקה חוטא בחטא החאפריות הלבונטינית. אי-דייוקים במידות חושפים את חוסר הסינכרון בין מיקומי העמודים לחלוקת הריצוף.

"הבית הישראלי"

מדובר בשחזור בית 4 המרחבים.
הטיפוס הראשון הידוע של הבניה הישראלית הוא אולי המוצג המוזיאלי הבסיסי ביותר במוזיאון, ובכל זאת, "הבית הישראלי" היה סגור למשך יותר משנתיים בגלל הצפה. ממש לאחרונה הוא נפתח מחדש לאחר שיפוץ.
העובדה שהוא היה סגור כ"כ הרבה זמן, למרות חשיבותו המרכזית, מספרת היטב את סיפור המוזיאון. מוזיאון שהמוזיאליות נמצאת בתחתית סדר העדיפויות שלו.

אגב, המוזיאון סובל מבעיות ארגון היררכייה קשות ו"הבית הישראלי" הוא דוגמא טובה לכך לדעתי. הכניסה אליו אפשרית אך ורק מתוך ביתן הקרמיקה.

פלניטריום

אף פעם לא הבנתי מה הקשר בין פלניטריום למוזיאון אודות תרבות פולקלור וארכיאולוגיה.
מתישהו הבנתי שהפלניטריום הוא חלק מתכנית שנגנזה להקמת מוזיאון מדע בצמוד למוזיאון הנוכחי.
הגילוי הזה העצים את ההבנה שלי שמוזיאון ארץ ישראל הוא מעיין מוסד כלבוייניקי.
כל תרומה תתקבל בברכה כאשר באמצעותה יקום עוד ביתן מוזיאלי ללא קשר לאג'נדה של המוזיאון.

הכיפה הזו קטנה מרוב האודיטוריומים של בתי הספר בארץ.
אם עד לא מזמן הוקרן בפלניטריום מחזה פשוט ונהיר המספר על החלל, לאחרונה הוחלף המחזה באחד שהולם את רוח התקופה. הורים שביקרו בפלניטריום עם ילדיהם מספרים על ההקרנה החדשה ש"מרוב פירוטכניקה לא רואים את החלל".

הפלניטריום הפך למעשה לקולנוע שנועד לבדר ילדים במשך 25 דק' במחיר יקר מכרטיס לקולנוע.

אתר דרכים ומסילות

הדבר הבולט ביותר מהמוזיאון כלפי חוץ הוא קרון רכבת תמהוני. למעשה זוהי עוד תצוגה של המוזיאון.
כולנו רגילים לראות את הקרון הזה תוך נסיעה מהירה לאורך הכביש הסמוך.

בתור מי שמכריז על עצמו כUrban Explorer שמכיר כמעט כל פינה שכוחת-אל בתל אביב, התפתתי להגיע גם ל"אתר דרכים ומסילות" במוזיאון.
כשהגעתי, הייתי הלום-למחצה ולא הצלחתי לארגן את המחשבות בראש.
בדיעבד, זו הייתה ההתרשמות שלי:

1. המקום נטוש ללא מבקרים או תחזוקה.
2. התצוגה דלה וחסרת-עניין.
3. ישנה שם תחושה נוראית של פסאודו-מוזיאליות; כלומר אדם לא יכול להעמיד בחצרו כמה מיצבים לצד שלט עם תיאור פשטני ולכנות את זה "מוזיאון". הייתי מאוד מובך.

אני מביא בפניכם/ן תיעוד של פחות או יותר כל האתר:

כל חלקי המוזיאון שהזכרתי עד עתה מוזנחים. "אתר דרכים ומסילות" הוא נטוש. לא נטוש-למחצה אלא ממש נשכח.

והיה ומבקר באתר הזה ימעד, יפצע ולא יצליח לקום, תאותר גופתו אחרי ימים ארוכים. עד כדי כך.
מעסיקה אותי מאוד המחשבה שדווקא האתר הזה, הוא המקום הבולט ביותר במוזיאון, בשל מיקומו על אחת הצמתים המרכזיות במטרופולין.

תל קסילה

תל קסילה הוא אולי המרכיב המרכזי של המוזיאון. תל ארכיאולוגי בן 12 שכבות ובו שרידים של יישובים. עוד מידע כאן.
אם ביתני המוזיאון המוזנחים והעזובים דיכאו אותי, הרי שלאתרים ארכיאולוגים יש איזושהי זכות להיראות מוזנחים ועזובים, כך שלשם צעדתי עם פחות חששות.

..אך בדרכי לתל קסילה שוב נשמטה ליסתי שוב ושוב.

אתחיל בכך שעוד בדרך אל עבר התל, החילו הפארסות להופיע;
בעודי מגיע אל העליה לתל גיליתי שמדרגות העליה חסומות בגדר וצמחייה שוטה.

לפי השלט העליה לתל היא דרך "בית הבד" בלבד.
חזרתי כלעומת שבאתי ונאלצתי להקיף את התל. הגעתי למה שהם קוראים "בית הבד" (שהוא לא באמת בית בד אלא ביתן שהוא סוג של שחזור של בית בד ומשמש בעיקר לאירועים פרטיים).
גם הפעם הדרך הייתה חסומה.

ניסיתי למצוא מעקף, ומצאתי עוד גרם מדרגות שעולה לתל. אך גם הוא היה בלתי עביר.

כשמגיעים לתל מתגלה שטח "מדבר" פתוח שנראה כמו שדה ל"ג בעומר בפאתי עיר.
נראה כי החשיפות הארכיאולוגיות תופסות הרבה פחות מרחב מהשיחים וממרחבי הכורכר המלוכלכים.

מעולם לא ביקרתי באתר ארכיאולוגי מדכא כתל קסילה.

מה שמושך את תשומת הלב הוא דווקא קו האופק של העיר הנשקף מהתל.

המרחב נראה סתמי ועזוב. ברזיות ללא חיבור למים, ריצוף שוקע, ודרכים שנחסמו ע"י עשבים שוטים.

פה ושם בין השיחים אפשר להבחין במיני צריפים ומחסנים לוגיסטים שחלקם נטושים.

חלקים מהממצאים הארכיאולוגים מכוסים בגג אסבסט (מסוכן), יריעות בד ובלוחות איזכורית.

טחנת קמח משוחזרת

בדרום-מערב שטח המוזיאון, בסמוך למגרשי הטניס. קיים שחזור-דיסנילנדי של טחנת קמח.
זהו אחד מביתני התצוגה הנטושים של המוזיאון.

כשהגעתי למבנה, כלל לא ידעתי שמדובר בטחנת קמח, לא היה שום שלט שהכריז עליו ונראה היה שמדובר בעוד מבנה נטוש.
כדי להכנס אליו הייתי צריך למשוך חזק דלת שלא נפתחה תקופה ארוכה.

פריטי התצוגה מפוזרים על הרצפה באקריות. מלבד כמה שברים לא נראו סימני וונדליזם. למרות שהמקום פרוץ ומרוחק מעיני הנהלת המוזיאון (וניתן לפרוץ אליו מהרחוב מבלי שישימו לב) הוא פשוט נידח מידיי כדי לעניין מישהו.

הסתובבתי קצת סביב מבנה טחנת הקמח ולהפתעתי גיליתי שהוא נבנה תוך השתלבות יוצאת דופן עם הטופוגרפיה והפיתוח הנופי לאורך אחד המדרונות של תל קסילה.

במקום גבוה לאורך מדרון תל קסילה ישנה אמת-מים נטושה שמלווה את הפיתוח ואת הטיילות המשקיפות לעיר, עד שהיא מגיעה לגג של טחנת הקמח, שם היא הובילה את המים בארובה למפלס תת קרקעי מתחת לטחנת הקמח.

בתוך מבנה הטחנה ניתן להשקיף למפלס התת קרקעי בו המים שזרמו סובבו אבן ריחיים.
בחזית הדרומית של הטחנה נמצאים פתחי היציאה של המים, שם הם זרמו בתעלות מים שהוקפו בגן ירוק.

חלקים שונים של הגן מקושרים בינהם בגשרונים מעל תעלות המים.
נתיב המים מוביל לבריכה שהייתה מוקפת מדשאות וצמחייה. מתוך הבריכה נשאבו המים למעלה בחזרה לאמת-המים.

חרף ההתייבשות של הגן הנטוש, נשמרה בו האווירה האינטימית והייחודית.
צריך לתת לדמיון להשלים את צליל פיכפוך המים בתעלות.

יתר הביתנים: ביתן נחושת, ביתן אתנוגרפיה, ביתן מטבעות, ביתן דואר ובולאות, מרכז אדם ועמלו וביתן רוטשילד

פנים הביתנים האלה מצויים במצב סביר.

צריפים, מבנים יבילים ומחסני אסבסט

בשטח מפוזרים עשרות מבנים שלא ראויים לשמש מוזיאון בשום דרך.
אופן הצבתם מלמד שאלה הוצבו בהתעלמות מתכנית האב של המוזיאון.

מוזיאון ארץ ישראל חולה ברַסֶ"רֶת

שירתתם/ן בצבא? מכירים את זה שהרס"ר ומפקד הבסיס מעצבים את הבסיס?

כיוון שמוזיאון ארץ ישראל היה מנוהל תמיד (ועודנו) ע"י יוצאי צבא ומשטרה בשילוב עם העובדה שניתן להם עצמאות וחופש פעולה אדיר, נוצר מצב בו המוזיאון נראה ומתנהג בדיוק כמו בסיס צבא או משטרה ישראלי טיפוסי.

בעת השיטוט במוזיאון התפחלצי אל מול הראש הצבאי

• מכת הנצחה. יש יותר הנצחת אישים ורמטכ"לים מאשר פריטים מוזיאלים במוזיאון הזה. למבקר נוצרת התחושה כי הוא בשדה הנצחה לאנשי צבא וכוחות ביטחון.

  

  

• אסתטיקה צבאית וכיתובים דבילים. אין דבר מכוער יותר מהחוש האסתתי של רס"רים כמו שאין דבר אינפנטילי יותר מהכיתובים שרס"רים מציבים ברחבי הבסיסים. תרבות העיטור הרס"רי ותסמונת כיתוב-היתר נובעות מכך שחזות הבסיסים מופקדת בידי אף אחד ואת החלל הריק ממלאים הרס"רים.

  

  

• מכת לוגיסטיקה צבאית. נדמה שחיל התחזוקה של צה"ל מוזמן לטפל בכל מפגע במוזיאון. אילתורים של נגדי חימוש נראים בכל פינה.

  

  

  דוגמא שממחישה יפה את הבוֹקיות הצבאית היא הרהטים המפוזרים במוזיאון.
  רהטים (מתקני שתייה) נבנו ע"י הממלוכים והעות'מנים כדי להאדיר את הממשלה, כפי שמעיד שלט קטן המוצב ליד אחד הרהטים.

  

  אז הפלא ופלא, כנראה שגם בשנות ה-80 של המאה ה20 (עת נבנו הרהטים המטופשים האלה) מישהו הרגיש צורך להאדיר אנשי צבא ישראלים בשטח מוזיאון אותו הוא מנהל.

  

  

צה"ל השתלט על המוזיאון: חפ"ק, גדר עם כלבי שמירה וכביש פטרול סביב המוזיאון.

בשנות ה-80, עת כיהן האלוף במיל' רחבעם זאבי כמנכ"ל המוזיאון, עבר המוזיאון תהליך צה"ליזציה. הראש הצבאי היה חלק מניהול כוחני, שרירותי ועברייני. לקריאה נוספת בנושא.
סביב המוזיאון, שתוכנן במקור כשטח פתוח נבנתה כך פתאום גדר מאסיבית כאשר לאורכה הוצבו כלבי שמירה (!) וחברת אבטחה הושכרה ע"מ לאבטח את ה"בסיס".
סביב המוזיאון נסלל כביש פטרול!! ובניין המשרדים שינה שמו ל"חפ"ק".

התנהלות הצבאית של המקום הושרשה עמוק בהנהלת המוזיאון, ופרט לכלבי השמירה שנעלמו המורשת הצבאית ניכרת ברחבי המוזיאון.

הזנחה, גרוטאות ותלאים תלאים של תחזוקה ארכי-פרכית

לפי התפיסה המוזיאלית של מוזאוני ארץ (Landesmuseum) המוצגים מצויים בביתנים ובמרחב פתוח של המוזיאון. מובן מאליו אם כן שהמרחב הפתוח הוא בסיסו של המוזיאון ועליו להיות מטופח ומעניין.

ובמוזיאון ארץ ישראל? אני לא חושב שקברניטי המוזיאון יודעים דבר מה על התפיסה לפיה מתוכנן המוזיאון שלהם. השטח מקבל יחס של חצר משק תפעולית.

לא רק התצוגה המוזיאלית, גם שטחי שירות של המוזיאון נטושים ומתפקדים כמגרשי גרוטאות.

חובבי אתרים נטושים מחפשים מבנים אשר מיועדים להריסה ומפעלים סגורים.
אף אחד מהם לא יעלה בדעתו שמוזיאון ארץ ישראל כולל שטחים נטושים לחלוטין.

יש הרבה דוגמאות למרחבי נטושים במוזיאון. הנה דוגמא אקראית: מאחורי סבך השיחים והעצים שהמוזיאון מפנה כלפי שד' רוקח מצוי חניון נטוש.
בשטחי המוזיאון הוקצו שטחי חניה נרחבים, רק שהם עומדים ריקים כי המוזיאון לא ממלא את יעדיו.

שילוט לא ראוי למוזיאון

השילוט במוזיאון סובל מכל החולות האפשרויות.
הכוונות לא נכונות, שילוט כפול בגרפיקה שונה, שילוט מאולתר שלא לפי השילוט הממותג של המוזיאון, שילוט ארעי על לוחות קאפה קעורים, תרגום מביך לאנגלית, שילוט מוצגים עם מידע דל, שילוט מיותר, שילוט נשכח שנבלע בשיחים, וכיאה לראש צבאי, ריבוי שילוט הנצחה וחסויות מסחריות מופרזות שמייצרות זילות של המוזיאון.

 

יש גם שטחים מטופחים אך הם –

• מעטים.
• מצויים רק ברחבות המשמשות לאירועים פרטיים
• לא בדיוק פאר היצירה.

מוזיאוני-ארץ חייבים לטפח קודם כל את הארץ עליה הם יושבים.

הנשיקה שתהפוך את הצפרדע לנסיך: הסרת הגדרות סביב המוזיאון

הגיע הזמן לפתוח את מוזיאון ארץ ישראל לתל אביב ע"י הסרת הגדר המקיפה את המוזיאון. פעולה כל כך פעוטה ומזערית, תחולל שינוי כה משמעותי בתל אביב ותוסיף נופך חדש למגוון הגנים המעט-בנאלים, בואו נודה, שקיימים בה.

דברים בינוניים הם חלק מהחיים שלנו.
מוזיאון א"י הוא בינוני כמוזיאון, אך כפארק יש לו פוטנציאל להיות עילוי.

הסרת הגדר המקיפה תהפוך באופן מיידי את שטח המוזיאון לפארק מבלי כל פעולה נוספת.
למתכננים/ות שבנינו יש וודאי רעיונות רבים באשר לשינויים שיטיבו עם השטח, אך גם מבלי להשקיע שקל אחד בפיתוחו, וזה עיקר המסר, עצם קיומו ללא גדר ישנה מהר מאוד את תפקודו, והוא יהפוך למרחב ציבורי מסוג חדש בתל אביב.

למרבה האירוניה, פעולה זו צפויה גם להפיח חיים במוזיאון הרדום ולהפוך אותו למוזיאון פתוח ולחלק אינטגרלי במרחב הציבורי.

מגדל התצפית אותו הזכרתי קודם לכן מתנשא מעל השביל שאותו אני מכנה טיילת, והוא בולט בצורתו ובשונות שלו מהמבנים הסמוכים.
מוזיאון א"י, כמוזיאון פולקלור ותרבות, לא מוצא שום ייעוד למצפה וכך למעשה הוא ננטש והפך למחסן.

לאחר הפיכת שטח המוזיאון לגן פתוח יהיה קל ביותר למצוא ייעוד ציבורי (או ציבורי-מסחרי) למצפה.
מסעדה, פאב, מועדון או אולי סתם מצפה עם גישה חופשית.

טיילת ומצפה, שני מושגים מעט מיושנים, תמיד היו לדעתי שני תכנים חשובים בעיר, שכן הם מייצרים העמקה של תחום המרחב הציבורי אל מעבר לפני הקרקע והחלל שבין הבניינים.

המוזיאון מצוי במפלס גבוה משד' רוקח והמדרון המפריד בין המפלסים הוזנח בצורה שהטיבה עימו. מינים שונים של צמחים כיסו את המדרון.

בנקודה כלשהי הטיילת צריכה להתפצל לטיילת עליונה המחברת את המקומות הגבוהים במרחב המוזיאון וטיילת נמוכה בתוואי כביש הפטרול שמקיף את המתחם:

השרידים הארכיאולוגים לא חייבים להיות מוצגים במדבריות כורכר, מאחורי גדרות או תחת גגוני אסבסט.
אפשר גם לתת לצמחייה להשתלט עליהם כך שהם יבצבצו מבין השיחים פה ושם ברחבי הפארק.
לדעתי גן עבות-צמחייה שבו צריך קצת להתאמץ כדי להבחין בארכיאולוגיה, יוצר תחושה מסתורית ועמוקה. אני באמת חושב שזה עדיף על התצוגה המוזיאלית-רשמית, על אחת כמה וכמה כשהיא מוזנחת.

איפה שאין עתיקות ונוף, אפשר לייצר מוקדי משיכה, גם אם מסחריים. המסעדה הנוכחית של המוזיאון היא מקום שליו בעיר, ממנה נשקפים מדשאות וביתני המוזיאון.
לכשיוסרו הגדרות, יינתן גם צידוק מוסרי להוספת שטחי מסחר שיסעו במימון תחזוקת הפארק-מוזיאון. שהרי מסעדה בתוך מוזיאון זה מעט מעוות, בעוד שמסעדות בפארק זה הולם.

בתוך הגן יהיו מבחר מוזיאונים-ביתנים, במקום לבלבל את הציבור כאילו מדובר במוזיאון ארץ.

במקום למכור כרטיס כניסה יקר לקמפוס ביתנים מוזאלים שכמעט ואין בינהם חוט מקשר, אפשר למכור כרטיס כניסה לכל ביתן בנפרד.
למעשה, זה הטבע של המוזיאון הזה, כל ביתן הוא מוזיאון בפני עצמו. כך הוא גם שווק במקור.
הנה לפעמים אפילו התפלק להם: ביתן הבולאות נקרא "מוזיאון הבולאות".

כביש הפטרול יכול להפוך לדרך נעימה ומלאת אופי

כאיש של סביבה ועירוניות, המבטים לאורך כביש הפטרול הציתו את דמיוני.

"כביש הפטרול" מתפתל בין מצבים מרחביים מגוונים, ערכי טבע ומצבים מלאכותיים לא שגרתיים.

אף אחד לא תכנן לסלול אותו לאורך דרך רבת-עניין, אבל זה מה שיצא.
לא אתפלא אם כמעט מעולם לא פסעו רגליים על הכביש הזה שכן תפקידו לשרת רכבים של תחזוקת ואבטחת המוזיאון.

כמה קל לדמיין את כביש הפטרול כטיילת.
הנה כמה מבטים לאורך כביש הפטרול:

תארים גדולים מובילים לציפיות גדולות.

"מוזיאון ארץ ישראל" הוא שם מפוצץ מתחילתו ועד סופו, ומרגע שהמבקר סיים להגות אותו נוצרת אצלו ציפייה ל"לובר" הישראלי או לכל הפחות משהו ששקול למוזיאון ישראל בירושלים.
העליבות של המוזיאון מכה במבקרים ומוציאה אותם בתחושה קשה של דלות.

שינוי השם (ואיתו, את הגישה..) ל"גן קסילה" ישנה את ציפיית המבקרים שישמחו לגלות גן עם נוף לעיר בתוספת מיצגים חביבים ומעט ארכיאולוגיה במרכז העיר.
אז גם יתכוננו לפיקניק בדשא או ישיבה בבית קפה פתוח לנוף משולבים בביקור בתערוכה בביתן בין העצים, ולא יכינו עצמם לחוויה מוזיאלית שהמוזיאון הזה לא יכול להציע.

ואולי אפילו יחלפו שם במקרה, יקשרו את האופניים ויעיפו מבט בתערוכה מתחלפת.

קמפוס מגודר בעיר זה דבר בעייתי

בעיר יש רצף של דרכים ומרחבים בהם מתנהלת תנועת אנשים.
רצף אותם המרחבים והדרכים הוא מה שמאפשר לעירוניות להתרחש.

העיר היא למעשה כל מה ש"בין-לבין". הרווח שבין הבניינים, השטח הלא פרטי בו אנשים חופשיים להסתובב.

קמפוס מגודר הוא כמו בניין אחד עצום שקוטע את אותו הרצף. כאן העירוניות בהכרח נפסקת.

גם הקמפוס יכול להיות מורכב ממארג דרכים שיוצרות עירוניות, אך הוא אוטונומי ומנהל חיים נפרדים מהעיר. הולכי רגל לא עוברים דרכו אלא נאלצים לעקוף אותו. הליכה סביב מתחמי ענק מגודרים היא כמובן מעייפת ומשעממת כך שאיזורים אלה מעודדים יצירת קטע עיר למכוניות בלבד.

קמפוס אחד פחות ברצף קמפוסים מגודרים בלתי נסבל

בין איזור עבר הירקון למרכז ת"א מפרידה רצועה ברוחב של כ3.5 ק"מ של קמפוסים מגודרים (ממרכז האתלטיקה ברח' שטרית במזרח עד לשד' לוי אשכול במערב!).

הסרת הגדרות סביב המוזיאון תייצר לראשונה רצף מרחבים ציבוריים בין מרכז ת"א לרמת אביב.
למהלך זה יהיו רווחים מכל צד:

• הולכי הרגל לא יהיו עוד כלואים במדרכה צרה בין כבישים עמוסים לגדר חוסמת, ואיזור נרחב בעיר יהפך ידידותי לשיטוט רגלי.
• יוקמו שבילי אופניים במקום שכה צריך אותם.
• תושבי רמת אביב יזכו במרחב ציבורי רציף שיקשר לפארק הירקון ומרכז ת"א.
• ת"א תזכה בגן מסוג שלא קיים בה, עם עתיקות, ביתנים מוזיאלים ונוף יפה לקו הרקיע העירוני
• מוזיאון ארץ ישראל יוטמע בעיר, יחשף לקהל חדש ויממש עצמו סוף סוף.

עיריית ת"א הצליחה לשחרר כ"כ הרבה שטחים מגודרים לטובת מרחב ציבורי – הגיע הזמן לדרוש ממנה לטפל בשטח הזה, ששייך לה.

לדעתי הלך הרוח בעת"א בתקופה האחרונה יכול לעזור לקדם את הרעיון.
בנוסף, נדמה לי כי הנהלת המוזיאון הנוכחית איננה כוחנית וטריטוריאלית כהנהלות הקודמות, ונראה שיש שם רצון לשפר את המוזיאון, ופתיחות לקבל רעיונות חדשים.
אני מקווה שכמה שיותר יצטרפו לקריאה.