ינ"ע = יפה נפש עירוני (הסבר ניתן למצוא כאן)
והפעם, מצאתי רשומה ינ"עית קלאסית. (קישור לרשומה)
יוסי מטלון טוען בבלוג שלו כי ההשקעה בחזות החניון שמתחת לכיכר התזמורת מבטאת את פריסת השטיח האדום לרכב הפרטי וזילזול באדם עצמו.
הוא טוען שהמרחב הציבורי של הכיכר ממעל (כיכר התזמורת) הוא מרחב גיאומטרי מינימליסטי, פשוט, המעוצב באלמנטים בסיסיים. מילים אילו נאמרות כנראה בגנותה.
למעשה, מה יוסי מטלון היה מציע לעשות? לפי הרשומה הנ"ל, כנראה שהחניון התת קרקעי מתחת לכיכר היה צריך להיראות כמו החניון מתחת לדיזנגוף סנטר, והכיכר הייתה צריכה להיות מצועצעת יותר, חס וחלילה לא "מינימליסטית". אולי הוא היה מציע להכניס כמה פסלים של סוסים, תינוקות שיורקים מים כחלק ממזרקות עם מלאכים וכ'. אולי גם כמה עמודים קורינטים ואיזה רודן על סוס.
את הכניסה הגדולה לחניון מכיוון היכל התרבות הוא משווה לקתדרלה ובכך מציב את הרכב הפרטי כאלוהים המודרני…
אנחש שמדובר באדריכל.
רק אדריכלים יכולים להשתמש בדימויים הנדושים האלה שלהם (איזכור הקתדרלה כדי לציין סגידה לרכב פרטי), תוך כדי שהם שוכחים שיש פונקציות לכל אותם דברים שהם מבקרים.
מה בדבר הכמות הגדולה של האנשים שצריכה להכנס לחניון לאחר שהמופע בהיכל התרבות / הבימה מסתיים? איך הם יכנסו אם הכניסות יהיו צרות וקטנות, כמו שמר מטלון רומז שהן צריכות להיות?
הגיע הזמן לנקות את תל אביב מרכבים פרטיים ולכסות אותה ברשת של תחבורה ציבורית ותחבורת אופניים. על זה אין וויכוח, ואני ראשון התומכים והנאבקים למען מימוש החזון הזה, עוד מימיי כתלמיד בחטיבת ביניים, הרבה לפני כל היוסי מטלונים והעיר לכולנואים למינהם.
אבל חשוב לשים לב מתי החזון הופך לדת. דת שאנשים סוגדים לה ומבטאים את אמונתם אליה בכל דרך אפשרית, בכל הזדמנות, מבלי שיקול דעת, מבלי ראייה כוללת של הדברים וניסיון לשפוט אותם מחדש.