מחשבות הגיגים ותהיות

אוקיי. כל המלל שמובא כאן לקוח מתוך "עבודה" שכתבתי במסגרת אחד השיעורים בבצלאל. (התבקשתנו.)

ההנחה הטבעית שאכן קראו את הרשמים שלי מוטלת בספק, ולכן הבלוג הוא מקום בסדר להציג אותם.

– – – – – – – – – – –

יחס הזהב

אחד מהתהיות, והנושאים אשר מעסיקים אותי זמן רב בזמן ואחרי שיעור עיצוב בסיסי.
האדם זיהה עוד בעבר הרחוק, פרופורציה יוצאת דופן הנתפסת באופן מוסכם כפרופורציה ה"נכונה" ביותר, וכיחס האסתטי ביותר.

לעניות דעתי, מסקנה זו הוסקה אחרי הזיהוי כי יחס הזהב מתגלם בטבע באינספור אופנים; בגוף האדם: חזית וצדודית פני האדם, זרועותיו של האדם, קצב פעימות הלב, אפילו הרחיקו ומצאו כי תווי הפנים הנתפסים באופן מוסכם כיפים יוצרים בינהם יחסי-זהב. בטבע: דוגמאות של צבע על גבי נוצות של טווס ופרפר, היחס בין חלקי גופו של דולפין ונמלה, הצורה הגיאומטרית של קונכיית-חילזון ועוד רבות.

כחלק מהשאיפה התמידית של האדם למציאת אמת-אחת, משהו שיגלה ויסביר את הכל ויהווה את תחילת כל המקורות והיסודות, יחס הזהב נחקר וזוהה במשך שנים רבות ועודנו מסקרן ומעסיק את כל ענפי המדע (ולא רק המדע) גם בימים אילו.

גם את היוצרים, ובינהם האדריכלים, יחס הזהב מגרה ומפתה תוך שאלה משתמשים בו מתוך התכוונות ליצור את הדבר הנכון, היפה והאסטטי ביותר.

זו הנקודה בה אני נוטה לחשוב כי השימוש ביחס הזהב אינו תורם מאומה לתוצר. השימוש ביחס הזהב נראה לי כנטע זר שנתלש מ"מימד" אחד והושתל ללא שורשים במימד אחר. (סליחה על הפואטיקה, קשה לי להעמיד את כוונתי במילים בנושא זה)

השימוש ביחס הזהב באדריכלות נראה לי כמו שימוש פשטני, ליטרלי ומצטט כך שהתועלת של יחס הזהב נעלמת בדרך.

פרופורציה משפיעה על האדם באדריכלות. אין לי ספק בכך. יש גם פרופורציה טובה ורעה, ואף יש פרופורציה שנתפסת כטובה ופרופורציה שנתפסת כרעה.

אך אני ממרה את ההסכמה לפיה שימוש בפרופורציה "האחת היחידה" – יחס הזהב, תיצור את היפה/נכון/אסטטי ביותר.

תפיסת היופי שונה אצל כל אדם ואדם. בתפיסת היופי שלי – המבנים שנבנו לפי עיקרון יחס הזהב (כמו מקדשים יוניים, כנסיית נוטרה-דאם בפאריז, בניין האו"ם בניו-יורק, הפיראמידה הגדולה בגיזה או מגדל הטלוויזיה CNבטורונטו) אינם גורמים אצלי "לרטט בתיבת התהודה" כפי שלה-קורבוזיה ניסח זאת באופן משכנע לדעתי.

לאורך הניסיון הקצר שלי, אני יותר ויותר משתכנע כי השימוש ביחס הזהב וכל ההמולה סביבו נהפכה לדת, והאמונה בה, כבכל דת – אולי עיוורת. יחס הזהב הינו "להיט של כל הזמנים".

גם אני מעריך שמאחורי יחס הזהב מתחבא משהו. לא סתם ניתן למצוא אותו בכל מרכיב בטבע. גם אותי הוא מסקרן וגם אני שבוי בקסמו ופילאו. אני מאמין שיחס הזהב הוא ביטוי לאמת כלשהי שהאדם טרם גילה.

"הארכיטקטורה נחנקת במוסכמות.

הסגנונות הם שקר."

אחד מהמסרים המתומצתים המקובלים עליי ביותר בספר "לקראת ארכיטקטורה".

בתחומי האדריכלות – מדוע עלינו להיות נאמנים וכפופים לסגנון כלשהו? במה מועילה המוכתבות לסגנון?

נראה שהכתבת היצירה האדריכלית ע"י סגנון כלשהו היא המוסכמה ה"חונקת" והטפשית ביותר. יטענו אנשים שעיר ללא סגנונות בנייה תהיה עיר משעממת. נדמה לי כי ההפך הוא הנכון: עיר ללא סגנונות בנייה תכיל את מספר ה"סגנונות" (במרכאות בכוונה) הרב ביותר. ואולי לא. אולי דווקא רק "סגנון" אחד יאפיין את העיר – מה שבטוח, ה"סגנון" או ה"סגנונות" יופיעו מסיבות אמיתיות – מאילוצים ומהעדפות הגיוניות. (אז הם כבר לא יוגדרו כ"סגנונות").

הסגנונות הן התמכרות של האנושות. הלך הרוח של הזמן או המקום יוצרים מגמות, מקורות ונטיות. מכאן קצרה הדרך להפיכת כל אלה לסגנון חדש – הסגנון מאומץ ומיושם לחינם. בלי שיש בו תועלת. בזמן שהוא מיושם, המגמות המקורות והנטיות כבר מתחלפות. הפיגור של הסגנונות בכרונולוגיה, העובדה שהסגנונות תמיד מובלים ולא מובילים, נראה לי כמו הסבר אפשרי לכך שהסגנונות זה עניין של סתם, ויצירה דוגמטית.

עוד אני רואה את הסגנונות כתוצר של תהליך בניצוחו של הרגש של האדם.

הסגנונות והרגשות – שזורות זו בזו.

ברצוני לתאר שני תחומים בהם הסגנונות מופיעים:

1. יצירה שפונה ישירות לרגש. יצירה שהיא רגש בעצמה, תוצאה של רגש של ממציאה, ותפקידה לרגש איכשהו.
2. יצירה שתפקידה לשרת, לעשות צדק או לשפר מצב קיים. ליצור סביבה אנושית הולמת.

הייתי קורא לתחום א' בשם "אומנות" ול-ב' בשם "אדריכלות" אך הגדרת המושג אדריכלות משתנה מאדם לאדם, ויותר מכך הגדרת המושג אומנות. מעבר לכך, שני התחומים יכולים לחפוף זה את זה. לפי הדעה שגיבשתי עד היום (ואולי אני עתיד לגבש יותר ולשנות בעתיד) הופעת הסגנונות בתחום הראשון היא מוצדקת ונכונה. הופעת הסגנון בתחום השני כפי שכבר ציינתי – לא נכונה.

המוסכמות, אכן חונקות את האדריכלות לדעתי. המוסכמות הן התמונות שחרוטות בראשם של כלל הציבור, והן נתפסות באופן מרגיז כאידיאל. "בית הוא מבנה רבוע עם גג רעפים אדום וארובה".

המכונית היא לדעתי אחד החפצים החנוקים ביותר ע"י מוסכמות.

מכונית היא גוף סימטרי בחזיתו הקדמית והאחורית. מעניין לבדוק מתי יש סיבה לסימטריה, ומתי הסימטריה "נדבקה כטפילה" (מוסכמה לא נחוצה). במבט לחזית הקדמית או האחורית של המכונית, הגלגלים סימטריים. לו גלגל אחד היה שונה מגלגל שני – הנסיעה הישרה לא הייתה אפשרית. במבט צד אין צורך בסימטריה בין הגלגלים. במבט לחזית הקדמית או האחורית – פנסי האיתות סימטרים. תפקידם הוא תקשורתי – לאותת לאנשים בסביבה לאיזה כיוון יפנה הרכב. יש היגיון מלא בסידור פנסי האיתות באופן סימטרי. בניגוד לגלגלים ולפנסי האיתות – מרכיבים נוספים של הרכב מוצבים באופן סימטרי ללא הגיון, אלא כחלק מ"מוסכמה חונקת". מדוע אל שני פנסי האיתות נלווים שני פסי התאורה באופן סימטרי? מדוע הרשת שמסתירה את חלקי המנוע החשופים ופתחי האיוורור הנחוצים מוצבת בדיוק במרכז ובאופן שייצור קומפוזיציה סימטרית לפני הרכב? כשמתאמצים ומגלים מה מסתירה אותה רשת – נגלים חלקים מכנים שמסודרים באופן לא סימטרי. לסדר זה דווקא יש סיבות, היגיון והרבה מחשבה על יעילות. גם הנהג לא יושב במרכז. הוא יושב בצד ולמרות זאת, עיצוב הרכב מנסה להסתיר זאת. לכל הקומפוזיציה הסימטרית של המכונית יש שורשים במכונית-המירוץ, שבאופן מוסכם נתפסת כאידיאל. למכונית מירוץ דרושה הצורה הסימטרית המושלמת ע"מ לתפקד היטב מול חוקי האווירודינמיקה. במכונית המירוץ גם הנהג במרכז. במכונית הפרטית הרגילה הצורך להוסיף מקומות ישיבה גבר על המוסכמה לסימטריה מוחלטת. האם יש עוד צורך בפנסי תאורה סימטרים וברשת סימטרית?

"רומא היא מקום אובדן לאלו שאינם יודעים הרבה. לשים ברומא סטודנטים לארכיטקטורה, פירוש הדבר להטיל בהם מום לכל החיים". (לה קורבוזיה, לקראת ארכיטקטורה)

טענה נוספת איתה אני מזדהה ומסכים.

בהתייחס למה שכתבתי עד עתה, אפשר יהיה להבין מדוע אטען שרומא גדושה באדריכלות שהיא גיבוב של מוסכמות לא נחוצות, לא מועילות ובזבזניות. לצד הגאונות והחידושים שרומא כוללת, בולטים ההפרשות שהותירו אחריהן אותן מוסכמות חונקות מדוברות. מוסכמות אלה (שמתבטאות בסדרים קבועים, עצם רעיון הסדרים, קישוטים [אורנומנטיקה] ומרכיבים אדריכליים כגון גמלון ואפריז) נצפות בעיני המבקרים ברומא בעיניים מעריצות, אחרי שחונכו וגודלו על מסרים לפיהם רומא היא הקלאסיקה – וקלאסיקה מוצגת תמיד כדבר הטוב ביותר ממנו אין מנוס ואליו תמיד יש לחזור, גם כשרוצים לחדש, וכך מתחזקת מעמדה של רומא ומתקבעת עוד יותר כקלאסיקה.

יתר על כן – סטודנטים לאדריכלות אשר אמונים על עתיד האדריכלות נלקחים לרומא ע"י מוסדות האקדמיה ברגע "הרגיש ביותר" בתקופת התגבשות דעתם בה הם מבולבלים ומסוחררים וכך ממצבים את רומא, כמו סימון בברזל מלובן כאם כל הקלאסיקות גם אצל כלל ציבור האדריכלים.

אותם סטודנטים צורבים בתודעתם דווקא את הבְּרָרָה שברומא (הסדרים והקישוטים) ולא את ההיגיון לפיו בנוי מרקם העיר לדוגמא, כפי שמתכנן עירוני יזהה ברומא. אני שותף לדעתו של לה-קורבוזיה כי זהו מום לכל החיים.

כל זאת עולה אצלי בקנה אחד עם דבריו של ראש המחלקה (אדריכלות, בצלאל)  בעת שהסביר לכל הסטודנטים בשנה א' מדוע יש לדעתו להצטרף לנסיעה לרומא;"הנסיעה לרומא היא מסורת שאנחנו בבצלאל מקפידים לקיים, וחשוב שתשתתפו בה." מיד כשקלטה אוזני את המילה "מסורת" הבנתי את מהות הנסיעה לרומא וקישרתי את אותה מסורת, עם מוסכמות, סגנונות והתמכרויות.