ממש לא כדאי להוריד את מפלס כיכר דיזנגוף

כיאה לעידן שנאת הגשרים יוצא הזרם המרכזי נגד כל דבר שלא בנוי בגובה העין.

כאן אני מפסיק לרגע בכדי לציין שהרווחנו את כניסתנו לעידן שנאת הגשרים בצדק. כן, גם אני כועס מאוד על כיכר דיזנגוף, כיכר אתרים וכיכר השעות היפות.
עכשיו כשהוספתי תמיהה נוספת לקורא, אבקש לספר למה אני כועס יותר על מי שמעוניין לחזור אחורה ופשוט לסלק מהעיר כל מה שנבנה בתקופת הגשרים והמפלסים.

תזכורת: ישראל, שנות ה-60. התפיסה כי כדאי להפריד בין תנועת כלי-רכב (שהולכת והופכת גדושה יותר) ותנועת בני-אדם מגיעה לישראל ויותר ויותר מיזמים מתוכננים כך שתנועת בני-אדם מתקיימת בנפרד מתנועת כלי-רכב. לימים, (ימינו..) יאשימו את המיזמים האלה בכך שנתנו עדיפות עליונה לכלי-רכב על פני תנועת בני-אדם. זה לא נכון.

יש שתי תפיסות שכדאי להבדיל בינהן:

הראשונה, שמקורה בתחילת המאה ה-20, הוכתבה ע"י המוקסמות מאמצעי התחבורה החדשים והמהירים שרק הגיעו לעולם לפיה עתיד ההתניידות בעיר טמון בכלי רכב (פרטיים וציבוריים). החזון התמים היה להגיע מהבית ליעד באמצעות תחבורה ממונעת ומהירה בלבד וללא הליכה ברגל.
תפיסה שונה מתקופה מאוחרת הרבה יותר דחפה לעבר הפרדה מקסימלית בין תנועת האדם לבין תנועת כלי הרכב. תוצאה של התבגרות והפנמה שכלי רכב נחוצים אך מזיקים למרחב הציבורי.

אין שום סיבה לעמת את התפיסות זו מול זו. לא מדובר בתפיסות נגד או בדיכוטומיה.
המטרה של תפיסה א הייתה להעביר מהעולם את הסוסים, הכיכרות ו"צעדות המוות" לאורך דרכים ארוכות ולהכניס במקומן אמצעי תחבורה מהירים נוחים ועממיים.
המטרה של תפיסה ב הייתה ועודנה הפחתת ההפרעה שנגרמת לבני אדם ("הולכי רגל") ע"י כלי-רכב.

בשנות ה-70 המוקדמות, מרכז כיכר דיזנגוף כבר התנוון לחלוטין. בין שולי הכיכר למרכז הכיכר הפריד כביש סואן אותו לא חצו. המזרקה לא הייתה פעילה, הדשא היה יבש, ובני אדם הדירו רגליהם ממרכז הכיכר. תנועת האנשים התרכזה בשולי הכיכר.

הפרדת תנועת בני-אדם וכלי הרכב שנעשתה בשנת 1978 נעשתה בהתאם לתפיסה ב. המטרה הייתה לשחרר את בני האדם וכלי הרכב זה מזה. שיחרור הדדי.

שטח ששימש בעבר ככביש שוחרר עבור בני אדם, התאפשר מעבר חופשי מכל נקודה לכל נקודה בכיכר דרך מרכזה המוגבה (למעשה חומת המכוניות והאוטובוסים המשתרכים באיטיות לאורך הכביש המעגלי נעלמה ולא היה צורך עוד בחצית כביש) וכמות המרחב הציבורי גדלה בהרבה תוך שקצוות הרחובות בן עמי וזמנהוף הוסבו ל"מיני-מדרחובים".

בכיכר נוצרו בעיות חדשות. אם לא הייתי בטוח שאפשר לתקן אותן מבלי להרוס את הכיכר, הייתי משלים עם האובדן של הכיכר הייחודית הזו.

א. השיפועים תלולים מידיי, ושני גרמי המדרגות (לכיוון רח' בן עמי וזמנהוף) לא מעודדים עלייה.

ב. במקום יש הרבה קצוות מתים. פינות לא מושכות, את חסרי הבית הן כן מושכות.

ג. מכשולים תנועתיים שאין להם כל צידוק שימושי. (דוגמא בתמונה הבאה)

ד. התנועה המעגלית בצמוד לחזיתות המסחריות של המבנים נקטעת ע"י כבישים שבכדי לחצות אותם צריך לעקוף אותם.

ה. ומעל הכל: הזנחה מכוונת של העירייה ע"מ להשניא את הכיכר על הציבור. מעבר להזנחת חומרים כמו רצפת הגרנוליד והמזרקה, העירייה מונעת מחלקים רבים בכיכר לשמש את ייעודם המקורי: האיזורים הנמוכים של הכיכר מוחשכים ומכוסים ביריעות פלאסטיק (המשרתות את שוק העתיקות), המבנים מתחת לכיכר שנועדו לשמש את הציבור כאשר אחד מהם יועד למרכז מידע תיירותי משמשים כמחסנים (בבעלות העירייה) וגם..

מותר לחנות בכיכר חופשי חופשי. כן, ממש כך. חנית "אפור". הכניסה מרח' פינסקר,בן עמי ורח' זמנהוף פתוחה כל השבוע, זו המדיניות הלא-רשמית של העירייה. במוקד יודו לכם בנימוס אם תדווחו על חנית רכב בכיכר, אך הפיקוח במקום לא מתפקד כמדיניות מכוונת.

מה לא מהווה בעיה בכיכר (אך המצדדים בהורדת הכיכר יגידו לכם שאלה דווקא בעיות)?

א. הכיכר חוסמת את ההמשך החזותי של רחוב דיזנגוף

ב. הכיכר היא גוש בטון בעיניים

ג. לא רואים את המבנים המקסימים שעוטפים את הכיכר

ד. הכיכר גבוהה יותר מהרחוב.

נימוקים:

א.הכיכר חוסמת את ההמשך החזותי של רחוב דיזנגוף. אני מוכרח להודות שמילולית זה נשמע נורא. לדעתי זו תחבולת אסוציאציות. הרי למשמע משפט מפוצץ כזה אי אפשר שלא להעלות בדימיון מיד את הולילנד ודומיו. בהמשך לטענה זו יאמרו המבקרים "ברחוב מסחרי חשוב לשמור על מבט תמידי אל המשך הרחוב" שזה שטויות במיץ, וכראיה לכך ניתן לציין פה רחובות רבים באירופה שנקטעים ע"י כיכרות אשר במרכזן מוצב מונומט מגושם שחוסם כל נוף מלבדיו, וראו זה פלא – דווקא המונומטים האלה מהווים מוקדי משיכה ומעודדים את האדם להמשיך בטיול.
ככלל ניתן לומר שאירוע חוסם מבט להמשך רחוב יכול להיות חיסרון או יתרון. הוא דבר משמעותי שתופס הרבה תשומת לב. אם זה ישדר אטימות וחוסר פעילות – הפוסע ברחוב להנאתו ידיר רגליו. אם זה ישדר חיוּת וענין – הפוסע יסתקרן ויתמגנט.

נניח ואיני יכול לשפוט, אני לפחות יכול לספר כי הייתי עד כמה פעמים לאנשים שלא מכירים את הכיכר ומגלים אותה מרחוק תוך כדי הליכה בדיזנגוף, מזהים מיד את תחושת המקום העירוני ונמשכים לשם בהתלהבות.

גם כשאני פוסע לבדי ברח' דיזנגוף, מראה הכיכר באופק משרה בי תחושה של פעילות עירונית תוססת. הבעיה בכיכר דיזנגוף של ימינו היא שהכיכר מושכת מרחוק, אך מאכזבת מקרוב כאשר מתגלה ההזנחה וההתנוונות.

ב. הכיכר היא גוש בטון בעיניים – אז? כל המדינה שלנו בנוייה מבטון. חומר גאוני – לא פחות. אם יש למישהו בעיה עם חזות החומר של הכיכר – ככה או ככה – כל שיפוץ שהכיכר תעבור תגרום לעדכון הגימורים שלה.

ג. לא רואים את המבנים המקסימים שעוטפים את הכיכר – נכון, בגלל העצים. לפיקוסים אין רחמים. רוצים לראות את המבנים? צריך לדלל את העצים.

ד. הכיכר גבוהה יותר מהרחוב. ברמת העיקרון אין עם זה בעיה. יש לזה אפילו יתרונות בטוחים. רק צריך לדאוג שיהיה קל להגיע לכיכר.

במצבה הנוכחי זה לא לגמרי קורה, כיוון שבשנות ה-70 לא ממש נתנו את הדעת לכיסאות גלגלים. גם הגישה באמצעות אופניים סבירה מינוס. כך או כך, אין בעיה למתן את השיפועים.

באשר ליתרונות, במקום שבו הכל שטוח, מקום אחד נמוך או גבוה יותר הוא אירוע. כפי שנאמר קודם, זה יכול להיות לטוב ולרע. מה לעשות ש"להסתכל על מכוניות חולפות מלמעלה" אינה איכות בעלת שם סקסי כמו "מפגשים", "טישטוש גבולות" ו"זרימה" שכה נהוגים בשיח העכשווי..ובכל זאת, לעמוד בחלק הגבוה של הכיכר ולראות אוטובוסים חולפים מתחתך ואת המסחר השוקק לנגד עינך כאשר אתה מעליו – זו סיבה מספיק טובה כדי להשאר שם כמה דקות. גם מצפה זה מגנט לבני אדם.

הכיכר הקלאסית שבתמונה הערוכה ממעל מוצאת חן בעיניי. אני בעד.

יש המון כיכרות כאלה בעולם.

יש המון הזדמנויות בתל אביב לכאלה כיכרות בדיוק.

אז למה לקחת לנו את כיכר דיזנגוף לטובת הקלאסיקה?

למה כל פעם צריך ליישר קו עם האופנה והפרקטיקה העכשווית?

מה שמניע את מארגני המאבק הוא הדיון העכשווי. בלי מחשבה יצירתית, בלי הפינצטה ובלי הספציפיות.

לו היו פעילים מארגני המאבק להורדת כיכר דיזנגוף בשנת 1978, סביר מאוד להניח שמאבקם בגרסת שנות ה-70 היה להפריד את תנועת כלי הרכב מתנועת בני האדם. הרי זה מה שהיה חשוב לאותם פעילים אופנתיים בשנות ה-70.

"בזכות" פעילים מעודכנים כמו מארגני "החזית להורדת כיכר דיזנגוף", נמחקו אינספור רכיבים עירוניים מהעיר שהיום אנחנו מבכים אותם.

תחנת רכבת בית הדר (כי תחנת רכבת בתוך העיר נחשבת אסון עירוני בשנות ה-ה60. בדיוק כמו כיכר דיזנגוף) גימנסיה הרצליה (כי בית ספר מונומנטלי בקצה רחוב מסחרי נחשב עצם בגרון בשנות ה-50 בדיוק כמו כיכר דינזגוף) והרשימה עוד ארוכה.

כלל חשוב שהייתי מנסה להסביר למארגני החזית להורדת הכיכר, אם הם רק היו מתנתקים לרגע מאמונותיהם הדתיות ומקשיבים לי: האתרים העירוניים (גם כיכרות לצורך הבהירות..) המעניינים בעולם הם כולם תוצאה של טעויות וניסויים חדשים.

כמעט כל מרחב ציבורי עירוני מוצלח עבר גילגולים שונים, שלא היו אלא התאמות ממוקדות ומיוחדות באופן מקומי ופרטני. סדנדרטיזציה רעה לעיר ולא יוצרת אופי. כלל כמעט-ברזל.

כיכר דיזנגוף הקיימת היא כיכר שלא רק מזמינה תנועה, אלא מזמינה שהייה בניגוד לכל כיכר אחרת בתל אביב. יש למרחק האנכי בין כלי הרכב לבני האדם איכות שלא קיבלה עדיין שם,  אבל זה משאיר בני אדם בכיכר לעצור, להתבונן בדרך שעשו, ובדרך שיעשו. זה מקום גבוה, לא מובן מאליו בתל אביב.

יש בעיות נוראיות בכיכר שאפשר לתקן בתקציב נמוך, רוב הבעיות האלה אגב כבר היו בכיכר הנמוכה, ונמצאות בשאר הכיכרות הנמוכות בתל אביב.

חברי "החזית להורדת כיכר דיזנגוף" אומרים לי שהם מעדיפים להמנע ממעבר בכיכר ולחצות מתחתה מרוב שנאה אליה, ושאנשים באופן כללי נמנעים מלשהות או לעבור בכיכר דיזנגוף.
אולי הם פשוט עסוקים כ"כ בלעקוף אותה, והם לא שמים לב שהכיכר הזו בסה"כ חיה, למרות מצבה המנוון, ויש בה איזורים "כוכיים" נטושים ועלובים, נכון. אבל זו בדיוק ההזדמנות לנסות שם משהו חדש.