(עריכה) לאחר תגובות רבות הסתבר לי שכותרת הכתבה שבחרתי מעבירה מסר שלא התכוונתי אליו. חשוב להבהיר שאיני טוען בכתבה זו שהברוטליזם היא סיבה אמיתית לכישלון הכיכר, אלא שלברוטליזם יש מקום רע בתודעה של הישראלים, וכתגובת שרשרת, זה מקשה על החייאתה של כיכר אתרים.
יש כמה סיבות לכישלון כיכר אתרים, איני נוהג להתעסק הרבה באסתיקה שכן אני מאמין שהאסתיקה שולית ביחס לתכנון מרחבי בעיר.
בכתבה זו אני רוצה להצביע על הקשר שבין האסתטיקה הברוטאליסטית של כיכר אתרים לבין כשלונה המסחרית.
אני תמיד אומר שכיכר אתרים היא מקום יקר וראוי לשימור קודם כל בגלל היותה מקום עם ייעוד מיוחד: מקום של כיף.
תכניות, על כל סוגיהן כוללות שימושים שונים (מגורים מסחר, שטח ציבורי וכ') אבל "כיף" זה לא אחד מהם. כאן מגיע הייחוד של כיכר אתרים.
מתכנני כיכר אתרים (האדריכלים יעקב רכטר וורנר יוסף ויטקובר) טענו כי מהותו של המבנה היא "Fun place" – מקום של כיף.
מי שמתעמק ומצליח להרגיש את החזון של המבנה הזה, מבין שכל תוכן המבנה הזה מיועד לציבור, לצורכי פנאי.
בתקופתינו לא נבנים מבנים שמייעדים עצמם ל"כיף". קניונים נבנים באופן מאוד תכליתי. מטרתם – שנקנה.
בניין כיכר אתרים לוקח בחשבון ש"כיף" היא חוויה שמשלבת מסחר ולכן הוא מציע הרבה שטחי מסחר. שטחי המסחר האלה לא כופים את עצמם על העוברים והשבים, הם ממוקמים בשוליים, ובמפלסי חנויות ייעודיים.
השטחים העיקריים והמיידיים ביותר של בניין כיכר אתרים הם שטחים ציבוריים – "כיכריתיים". (גם שמו הנבחר של הבניין, "כיכר אתרים", מצהיר על ייעודו המרכזי)
הקונוטציה של הברוטליזם – הכי רחוק מ"מקום של כיף"
הקונוטציה בציבור הכללי בישראל לאסתטיקת הברוטליזם היא של מקומות לא נעימים ומרתיעים. בתי חולים, בתי כלא ומעצר, תחנות משטרה ובמקרים הפחות גרועים – מעונות סטודנטים ומבני הפקלוטות האפרוריים והישנים בקמפוסי האוניברסיטאות.
אפשר להתפלסף הרבה על הקשר הזה, אבל לא להתכחש לקיומו.
בניין כיכר אתרים נבנה בתקופה בה הברוטליזם נחשב לאסתטיקה חדשנית, מרעננת וחתרנית. הכי שונה מהמבט של ימינו.
גם ללא ההזנחה ומגבלות הנגישות של המבנה, האסתטיקה הברוטליסטית מרתיעה את הציבור הכללי וכך גם את היזמים ואת בעלי העסקים הפוטנציאלים. כל זה יוצר הלך רוח מסויים שמרחיק את האנשים.
תרגיל מחשבתי: נסו לדמיין קניון ברוטליסטי הומה אדם
קשה לי לדמיין אנשים בישראל גודשים בהמוניהם, מרצונם החופשי מבנה ברוסליסטי למטרת קניות ופנאי.
אינטואיטיבית, כולנו מרגישים שזה לא אפשרי.
וכדי להדגים את הניגודיות – הנה דוגמא למרכז מסחרי ברוטליסטי מתפקד
לפני 4 שנים חלפתי במרכז מסחרי בשם Real Plaza בעיר לימה שבפרו.
כל ישראלי שיבקר במרכז המסחרי הזה, יגרד את הראש: המקום עמוס במסחר ובאנשים שבאו לאכול, לקנות ולבלות, והאסתטיקה של המבנה ברוטליסטית. וזה עובד.
זהו לא קניון נוצץ או אתר שחובה לבקר בו, סתם מרכז קניות שיגרתי במרכז העיר. אבל הוא נותן לנו שיעור חשוב בקונוטציה של אסתטיקה.
הרתיעה מהברוטליזם היא מעצור פסיכולוגי מקומי ותקופתי
כן. אני חושב שהרתיעה של הישראלים מהברוטליזם היא בסה"כ ג'וק של תקופה שיעבור. ואם המבנים הברוטליסטים האלה יישרדו את כל קריאות ההשמדה, הם צפויים להתחדש, ולאכלס את ההמונים, ואת הכיף שאליו הם תוכננו.
ללא קשר לטענה זו, חשוב לציין שהמבנים הברוטילסטים נבנו בתקופה בה נעשו טעויות אדריכליות רבות. הם נבנו בגסות והערימו קשיים על הולכי רגל, ומגבלות על נגישות. דברים שהיום אנחנו הרבה יותר רגישים כלפיהם.
את הטעויות האלה, ללא קשר לאסתטיקה – צריך לתקן.
לדעתי אין קשר לברוטליזים או ישראלים, קשור נקודתית להנחה, מגדלי הדר דפנה הברוטליסטיים מחוברים בלובי ברוטליסטי שעובד יפה, למה כי הוא מתוחזק.
הדרך להתמודד עם תחזוקה, גם במבנים ציבוריים ופרטיים, בייחוד בשכונות מצוקה, היא השלוב החקיקה מול הבר השגתי.
מקרה כיכר אתרים הוא שילוב של הזנחה הן של הבעלים והן של העירייה והסיבה להזנחה היום היא מכוונת ומשתתפת לבעלים ולעיריה.
האם אולם בני ברית הוא ברוטליסטי, לא הוא מודרניסטי.
עד לפני חמש שנים גם במקרה כיכר אתרים העירייה ניסתה ליצר פרויקט שמתמודד עם ההזנחה, היום המגמה היא ללכת עם היזמים, לדעתי לא תמיד זה נכון ולא תמיד רואים את הציבור וחבל, כי בעשור וחצי האחרונים העירייה הייתה אסרטיבית והגיע לפרויקטים מרשימים, שרונה, תחת התחנה, נמל תל אביב ונמלט יפו ועוד…, בחמש שנים האחרונות אנו פחות רואים עצמה כזו ואני לא מכיר יוזמה חדשה כזו של העירייה שלא נותנים ליזמים את המושכות וזה דבר שיכול להרוג את העיר, מאוד מקווה שהניתוח שלי לא נכון ובשל זאת למרות שאני חושב שרון חולדאי ראש עיר מצוין, לפחות בשלוש הקדנציה הראשונות, הייתי רוצה לראות שינוי בעירייה הבאה ולראות אותו מקים מטרופולין ועומד ברשותו.
לדוגמה במבנה רכבתי משנות השבעים שלא יעבור פינוי בינוי, או עיבוי בנוי, חוק המחייב ועד בית או חברת ניהול, יתכן והמחירים יהיו שונים עבור במידה ומתגוררים בהם ניצולי שואה, קשישים, או סתיו אקונומי נמוך שזה שילוב בין בחירה לחוסר ברירה.
שים לב שאני מדבר על איזורי פנאי וקניות. בית הדר דפנה הוא בית משרדים.
אוי הזכרונות…
גילוי נאות: הייתי ילד בשנות השבעים וביקרתי בכיכר כמה וכמה פעמים. זה תמיד נגמר באכזבה.
זה לא הברוטליזם, זה ה'מגעיליזם'. הגימור של המקום היה מזעזע. לא הייתה פעם שחזרתי הביתה ללא דימום ממגע לא זהיר בקירות או בספסלי הבטון. שלא לדבר על הפרופורציות שלו – משהו לחלוטין לא עבד שם. לא הגדלים, לא הנפחים של האובייקטים. הרצפה בכלל הייתה מיועדת לפורענות אם ניסית לרוץ עליה. יותר מדי פינות חשוכות (שכמובן הסריחו משתן). לא תמיד הייתה תאורה, וזו שהייתה – סינוורה כמו מנורה בחדר חקירות. נקודת האור היחידה (לי לפחות) הייתה שבמרכז כל ספסל בטון היה שולחן שבו הוטבעו אריחי קרמיקה של משחקי שולחן שונים, אבל כמובן – לא בפרופורציה לשום סט של כלי משחק ביתי, לכן בלתי ניתן לשימוש בעליל.
ניסוי נחמד בחתרנות שעלה יותר מדי כסף, וכמו שאומרים בעדה שלי "ברוך שפטרנו".