"חלופה" במסלול קו אוטובוס משמעותה נסיעה במסלול שונה מהמסלול הרגיל של הקו.
כלומר שבשעות מסויימות או בנסיעות מסויימות לפי הגדרה של לוח זמנים, האוטובוס יסתה מהמסלול למסלול שונה.
השיטה הזו נפוצה מאוד בישראל, ומוחלת בהרבה קווים.
וודאי כבר יצא לכם/ן לנסוע באוטובוס ולגלות בהפתעה שהאוטובוס פונה לדרך אחרת.
שלא כמו הנוסעים באוטובוס, אלה שיסבלו יותר מה"חלופה" הם הממתינים לאוטובוס בתחנה, שלרוע מזלם מדולגת במסגרת החלופה, ואין להם שום דרך לדעת על כך.
לוח הזמנים בתחנה מציין את תדירות יציאת האוטובוס מהמסוף, והנוסעים לא מדווחים על הדילוג.
למעשה "חלופה" היא לא המילה המתאימה כדי לתאר את השיטה.
שיטת ה"חלופה" היא תרמית. התרמית מתחילה כבר בשם.
משמעות המילה "חלופה": ברירה. קיום של אפשרות שנייה. כלומר הנוסע יכול לבחור בין אחת מכמה דרכי נסיעה.
שיטת ה"חלופה" לא נותנת לנוסעים אפשרות שנייה בבחירת מסלולם אלא משנה להם את המסלול בעל כורחם, ואף מרעה את מצבם של הממתינים לאוטובוס בתחנה מדולגת.
איזה שם כן מתאים לשיטה המעוותת הזו לניהול הכיסוי של התחבורה הציבורית?
חשבתי על השם הנדוש – שיטת ה"קומבינה".
שילוב, ערבוב בין שני מסלולים לקו אוטובוס אחד. אני חושב שזה שם מדויק.
למי שלא מכיר – הנה הדגמה:
קו 40 מדגים היטב את חוסר ההיגיון בשיטת ה"חלופה".
עד לשנת 2011, עבר קו 40 בתוך שכונת הדר יוסף. בשנה זו הוחלט להוציא את קו 40 מתוככי השכונה ולהעביר אותו ברחוב מרכזי ליידה.
בשכונת הדר יוסף קמו שתי מחאות: של אלה הרוצים להחזיר את קו 40 לתוככי השכונה, ואלה המתלוננים על המפגע שבמעבר אוטובוס מפרקי גדול באופן תדיר בתוך הרחובות הקטנים של השכונה.
משרד התחבורה רצה לרצות את שני הצדדים והחליט לפצל את נסיעות הקו כך שהוא יעבור בתוך השכונה ומחוץ לשכונה לסירוגין, וכך הרג למעשה את הקו.
זה קצת כמו לקרוע שטר כסף בין שני ילדים במקום לתת לכל אחד מטבע.
הטעות הקולוסאלית של משרד התחבורה היא המחשבה התמימה, והבלתי מקצועית שככל שהקו יעבור ביותר מקומות כך הכיסוי רחב יותר.
את המחשבה הזו מדגימה היטב התגובה שקיבלתי ממשרד התחבורה שפניתי אליהם בטענה שפיצול הנסיעות של קו ה40 הרג את הקו.
יום אחד באוטובוס דיברתי עם תייר אמריקאי שביקש הכוונה. אחרי שהסברתי לו את מה שרצה לדעת, שאל אותי "האם יש שיטה למספור האוטובוסים?"
עניתי "לא ממש, לפעמים יש, לפעמים אין. למשל 104, 204 ו־304 עושים את אותו מסלול כמעט בתוך העיר, רק היעד הסופי שונה"
שאל אותי התייר "אז 204 הוא גרסה מהירה יותר של 104?"
והסברתי (או לפחות ניסיתי להסביר, באותו רגע הייתי צריך לרדת מהאוטובוס) שלא ממש, פשוט היעד הסופי שונה, וגם כלל האצבע הזה לא תקף לכל קו.
וזה בדיוק מתקשר לפוסט הזה: לפעמים כשיש לקו כמה חלופות, עשו בשכל ונתנו לכל חלופה מספר קו אחר, שמוסיף ספרות למקורי. זו שיטה הגיונית במיוחד, והיא הייתה שימושית יותר אם היו משתמשים בה באופן אחיד יותר ולא פעם ככה – פעם ככה. ברגע שאין אחידות במספור כל היתרון של השיטה הזו נעלם.
ה"פתרון" של חלופה בלי שינוי מספר הקו הוא עקום. ואם כבר מדברים על מספור קווים, גם ה"פתרון" של לתת לקווים שונים של חברות שונות אותו מספר הוא עקום.
בהקשר הזה מומלץ גם לקרוא את הפוסט המפורט של הרוכב לאוטובוסים על חלופות:
http://israelbikebus.blogspot.co.il/2015/04/blog-post_28.html
ואם היו נותנים מספר יעודי : 40-א?
אם היו עושים את זה **וגם** היו מכפילים את התדירות כך שגם קו 40 וגם קו 40א היו עוברים בשכונה ומחוץ לשכונה באותה התדירות שהקו עובר כיום בקטע המשותף – אז זה בסדר, למעשה זה להפוך את הקו לקו מזלג.
דוגמה נוספת היא החלופה של קו 89,
במיוחד בגלל העובדה שהמסלול המקורי ללא החלופה, יש 2 תחנות על משמר הירדן ליד שכונת ישגב, אבל התחנות האלה נמצאות רק בכיוון אחד של המסלול ובכיוון השני אין אף תחנה קרובה לשכונת ישגב
למה מי אתה (ואני, היא והוא)?. הכל נעוץ ב"רפורמה בתחבורה הציבורית בגוש דן" שנעשתה כדי לעשות "וי", בתכנון לקוי ובאי העמדת המשאבים הדרושים כדי שיהיו קוים כנדרש. כך זה מדרדר לאילתורים עד לגיחוך של "צאטאלאך" (קוי חלופה מסומנים בפתקאות נייר).
מדובר בכיסוי פוליטי של שכונות שאין לכיסוי הזה שום משמעות כשצריך להמתין לאוטובוס חצי שעה. אכן קומבינה, ישראבלוף או כל תיאור אחר דומה…
דניאל,
אתה צודק בכל טענותיך.
והן מיושמות.
לא מספיק, לא בכל הקווים, אבל בגדול גם במשרד התחבורה הבינו ששיטת החלופות לא עובדת.והדוגמה לכך היא בדיוק מה שנתת, עם 104, 204 ו-304 (שהוא קו חדש).
למה חלק ככה וחלק ככה?
כי המערכת היא שעטנעז של קווים חדשים, ישנים, קווי רפורמה, קווי פוסט רפורמה, קווי עשינו רפורמה אבל לחצו עלינו אש שינינו, וכו' וכו'.
בתכנון עתידי של קווים בכל מקרה כבר אין חלופות.
וזה חלק משינוי גישה במשרד התחבורה ובגורמי תכנון נוספים שעוברת לגישה שמכבדת יותר את התחבורה הציבורית בכלל ואת הנוסע בה בפרט, שינוי מבורך גם אם איטי ולעיתים לא מספק.