החלק הנשכח של הכביש ברחוב: איזורי עצירה, הורדה, העלאה, פריקה וטעינה


כתבה זו מערערת על התפיסה המיושנת בישראל באשר לתפקיד המיסעה.
(המיסעה היא חלק הדרך המיועד לרכבים, כלומר החלק “הכבישי” של הדרך).

בשנים האחרונות ישנה לשמחתי מודעות גוברת לצורך בטיפוח והרחבת המדרכות שברחובות, אחרי שנים רבות בהן המגמה הייתה הרחבה של שטחי האספלט ברחוב לצורך תוספת נתיבי נסיעה ומקומות חניה.
המודעות הזו יצרה מהפכה שטרם הושלמה ברחובות העירוניים בישראל.

הייתי שמח מאוד לראות גם עדכון של התפיסה באשר לחלוקת השימושים בתחומי הכביש שברחוב.

הכביש שברחוב נתפס בעיני כולם כנתיב זרימה של התנועה הממונעת.
מונח ה”זרימה” מקובל מאוד בז’רגון ומעיד על כך ששחלקה התנועתי של המיסעה מקבל מעמד של שחקן יחיד בזירה.

סליחה, הוא אחד משני שחקנים בודדים בזירה, תנועה ו..חניה.

אז מה שאני בעצם מנסה להגיד זה שיש עוד פעילות על המיסעה, לא רק תנועה וחניה.

כל הנוסע מתישהו עוצר: בכביש לא רק נוסעים או חונים, אלא גם עוצרים!

אנחנו למודי-פקקים, גודשי תנועה ומפגעים בכביש, ולכן מטרת העל שלנו היא להזרים את התנועה. כך יצא שכבישי העיר תוכננו משך עשורים עבור תנועה זורמת. הפעולות האחרות בכביש נשכחו.

אי לקיחה בחשבון של תפקידי הכביש האחרים לא מונעת אותם או מצמצמת אותם, אלא רק מייצרת חיכוכים ובלאגן שמזיקים לכל המשתמשים בדרך.

מהם השימושים האחרים פרט לזרימת תנועה וחניה שלא נספרים?

  • הורדה והעלאת נוסעים מרכבים פרטיים
  • הורדה והעלאת נוסעים מרכבי הסעה שאינם תחבורה ציבורית
  • הורדה והעלאה של תלמידים (משמשים ככאלה רק בשעות התחלה וסיום הלימודים)
  • פריקה וטעינה של סחורות
  • שהיית מוניות
  • שהייה של רכבי חירום / פיקוח / תחזוקה
  • חניה קצרת מועד של רכבים שיתופיים

כל העצירות הנ”ל מצויות במה שנקרא “התחום האפור”

האיזורים הנגישים ביותר עבור רכבי ההסעות הם מפרצי האוטובוס שנחסמים דרך קבע.

תחנות האוטובוס ברח’ קפלן, ליד שרונה משמשות כחניה לזמן ממושך של רכבי הסעת תיירים, יום-יום.
ועוד דוגמא ברח’ קפלן, בסמוך לשרונה.

ומכיוון שאף אחד לא חשב על מקום ייעודי לרכבי הסעות, לא נותרת לנהגי ההסעות ברירה אחרת, אלא לחסום מפרצי אוטובוס, מה שמקשה על משתמשי התח”צ וגורם להם לפספס אוטובוסים.

רכבי הסעות עובדים של מתחם הבורסה בר”ג חוסמים את מפרץ תחנות האוטובוס באופן קבוע.

גם מוניות, רכבי הסעות נכים וסתם רכבים פרטיים שאוספים נוסעים מוצאים את מפרצי תחנות האוטובוס כהזדמנות יחידה לעצור, בהיעדר איזורי עצירה מתאימים:

וגם “סתם” תחנות אוטובוס משמשות לכל סוגי העצירה האחרים, והאוטובוסים עוצרים במרכז הכביש
הנפגעים הראשונים הם נוסעי התחבורה הציבורית, האוטובוס נתקע בתחנה זמן ממושך, והנוסעים יורדים לכביש.

מוקדים עם תנועה רבה כמו מרכזי מסחר ותעסוקה זקוקים להרבה שטחי עצירה על הכביש, פשוט כי תנועת המבקרים בהם גדולה מאוד. בת”א, כל מוקד כזה מוקף בערימת רכבים שהם הביטוי החזותי המדוייק ביותר למילה בלאגן.

עומס העצירות בשולי הכביש ניכר בצורה הבוטה ביותר ליד מרכזי מסחרי ותעסוקה גדולים. בתמונה: דרך בגין בסמוך למרכז עזריאלי.

בעיקר בסמוך למבני משרדים גדולים, שולי הכביש עמוסים ברכבים עוצרים. בתמונה: שולי הכביש בסמוך למגדל משה אביב בבורסה, זה היה אמור להיות נתיב תחבורה ציבורית.

תחנות הרכבת בישראל הן תמיד דוגמא טובה למקום שמצריך איזור העלאה והורדת נוסעים, שברוב המקרים לא קיים:

תחנות רכבת מייצרות גם הן הרבה עצירות לאורך הכביש לצורך העלאה והורדת נוסעים. בדוגמא הנ”ל מתחנת רכבת וולפסון מפרצי האוטובוסים חסומים ע”י רכבים לצורך העלאה והורדת נוסעים.

וגם סתם מדרכות נחסמות כשאין איזור ייעודי לפריקה וטעינה:

אחד ממצבי הפריקה/טעינה השכיחים בעיר – 2 גלגלים על המדרכה
או על שביל אופניים

שינוי תרבותי

הותרת העצירות ב”תחום האפור” היא דבר קטן שמייצר השפעה גדולה על התרבות שלנו, מציאות המכונה לרוב “ג’ונגל”: התנאים לקטטות, עימותים עם פקחים, חוסר אמון בממסד ובוז כללי למערכת ולסביבה.
הצורך להישען על טובות-אישיות, תחנונים, קומבינות או במקרה הרע איומים ואלימות.
אגב:

תלות היתר ביחסי-אנוש שייכת לחלקים הלא טובים של העולם.

במקום “להסתדר עם הפקח” צריך לייצר מציאות של חוקים ברורים לכל, הוגנים ופשוטים לאכיפה.
הטיבו לתאר את המצב הנוכחי:

פה ושם יש יוזמות מקומיות, אבל זה לא מספיק

רשויות שונות מצאו פתרונות סימון שונים למקומות שונים, ויוצאות כ”מבצעים” שונים להסדרת הנושא.
הנראות החזותית של איזורי העלאה והורדת תלמידים שונה לחלוטין מרשות מוניציפלית אחת לשנייה (לעיתים המרחק בינהם הוא דקה נסיעה) וכך הנהג מפספס את המסר, ואין הרבה משמעות לסימונים.

דוגמא לאיזור הורדה והעלאת תלמידים בסמוך לבית ספר בתחום עירית ת”א:

יש צבע מובחן וזה מצויין, אך אין סמל ואין תמרור ייעודי, השימוש במלל ארוך הופך את המסר למסורבל עבור הנהג
התמונה הבאה צולמה בסמוך לאותו בית ספר, וממחישה את החוסר במראה אחיד וממותג לאיזורי העלאה והורדת תלמידים: כאן דווקא כן יש סמל, על האספלט בלבד, והמלל שעל התמרור שונה מהמלל בתמרור הקודם.

בעיריית ראשל”צ הסמוכה, בחרו לייצג את איזורי העלאה והורדת התלמידים בצבע אחר:

רשות מוניציפלית אחרת, והמראה של איזור הורדה והעלאת התלמידים שונה לחלוטין
ועוד דוגמא

לאחרונה הופיעו בת”א שתי דוגמאות ראשונות לאיזורי עצירה / חניה שממותגים באופן מוקפד בהרבה מכל מה שנראה כאן קודם:
1.חנית הרכב השיתופי “אוטותל”:

זוהי החניה הממותגת הראשונה שנעשה בה שימוש עיקבי בתל אביב. ביחס למה שנראה כאן עד היום נעשתה כאן עבודה טובה מאוד. ישנו סמליל מובחן, וצבע שחוזר על עצמו באספלט ובעמוד. כמובן שאפשר לשפר עוד.

2. ניסוי אזורי עצירת מוניות ואיזורי פריקה וטעינה ברח’ שינקין.
הניסוי הזה היה מעודד אותי לו היו מרחיבים אותו לשאר העיר. כרגע נראה שזה ביצוע חד פעמי שייעלם:

ההבדלה הגרפית של הסימון היא מעולה בזכות מסגרת המעויינים, אך חסר מאוד הצבע. חשוב שלכל סוג איזור עצירה ישוייך צבע ייחודי.
מקום עצירת המוניות קיבל צבע המזוהה עם מוניות, מה שהופך את הסימון לאינטואיטיבי.

 

הפיתרון המוצע – קביעה ותקינה של אזורי עצירה

צריך לייצר “מילון” של איזורי עצירה לפי תקנים ברורים ומנוסחים, ולא להסתפק באילתורים שונים ממקום למקום, או גרוע מכך, להסתפק בכך שאנשים “יסתדרו באדום-לבן”.

כל אחד מסוגי איזורי העצירה צריך להיות מיוצג ע”י סימון וצבע מוסכמים, אחידים בין כל הרשויות המוניציפליות.
המחשה מהירה בפוטושופ:

הביטוי הגרפי בשטח צריך להיות סימון על הקרקע, ואסור להסתפק בתמרור:

מכל הדוגמאות שהעליתי, הדוגמא הנפוצה ביותר בעולם היא ההקצאה הייעודית לאיזורי העלאה והורדת נוסעים. אחד מהשמות הנפוצים לאיזור זה הוא “Kiss & Ride” (נשק וסע) שמטיב לתאר את הפעולה.

כמה דוגמאות לסימונים שהוטמעו בעולם לאיזורי נשק וסע:

תגובה אחת בנושא “החלק הנשכח של הכביש ברחוב: איזורי עצירה, הורדה, העלאה, פריקה וטעינה

כתיבת תגובה

הדוא''ל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *