שני אלה יעלמו בקרוב מתל אביב: הדולפינריום, והגרנוליט


שנת 2011 הייתה השנה בה החילו העבודות לשיפוץ טיילת החוף של תל אביב. בנוסף, גבר אז השיח סביב “עסקת הדוליפינריום” במסגרתו מתוכנן הדולפינריום להמחק.
שני אלה הובילו אותי אז לתעד את האסתטיקה שהייתה משותפת לטיילת ולדולפינריום רגע לפני שהיא נעלמת.
מאז ועד היום, מתעדכנת הטיילת בשלבים (שינוי שלדעתי הוא מבורך), ובקרוב מאוד גם הדולפינריום יאלץ להיעלם מהנוף או במקרה הטוב יותר לדעתי, להתעדכן כמו הטיילת.
יחד עם זאת שאני מקדם את השינוי בברכה, מצאתי לנכון להציג סקירה קצרה (סובייקטיבית והתרשמותית) של האסתטיקה הזו שעד לא מזמן הייתה רווחת בתל אביב, ולאחרונה היא נעלית מהנוף.

הקדמה על בניין הדולפינריום

מתחם הדולפינריום בתל אביב הוא תרכובת מבנים הבנויה על שטח 18.5 דונם,  במרכזה ניצב מתקן הדולפינריום עצמו שהוא למעשה בריכת מים עליה צופה קהל משני מקומות: אודיטוריום / תיאטרון פתוח לשמיים ואודיטוריום סגור הממוקם מתחת לאודיטוריום הפתוח וצופה לבריכה מתחת לפני המים. הבריכה המרכזית מחוברת למספר בריכות קטנות מאחורי הקלעים.
את האודיטוריום והבריכה מקיפים חדרים שונים חלקם פתוחים לשמיים וחלקם סגורים, אשר יועדו לשימושים משלימים למופע באודיטוריום, ולהערכתי חלקם כללו תצוגה מוזיאלית הקשורה בדולפינים. אחד החדרים כלל בריכה נוספת שלא פענחתי את יעודה.

השכבה הבאה שמקיפה את האודיטוריום והחדרים הנלווים היא רצועה של חללי מסחר שמפנים את גבם לכיוון הבריכה והאודיטוריום ואת חזיתם החוצה אל חלל ציבורי פתוח שיכול להתפרש כחלק מטיילת החוף של תל אביב או גן צ’ארלס קלור.
החלל הציבורי החיצוני שמקיף את המתחם נועד לתפקד ככיכר, כרחבה, כשלוחה של הטיילת או כמרכז מסחרי.

מתחם הדולפינריום הוא למיטב ידיעתי הבניין הסמוך ביותר לשפת הים בתל אביב, נבנה בהשקה אל הים על שטח שיובש ממנו.

בניית הדולפינריום בתל אביב היא התבטאות מקומית של תופעה עולמית, בהן ערים גדולות ומרכזיות התפארו במבנה דולפינריום או אקווריום משלהן, אשר נבנה ליד הים כחלק מאיזור תיירותי וייצוגי של העיר. במקרה של תל אביב מדובר באיזור בו תלו מתכנני העיר תקוות רבות, איזור שתוכנן מיסודו בשטח שנהרס לחלוטין (שכונת “מנשיה”). רוח הזמן מתבטאת היטב בסביבה באמצעות הדולפינריום, גן צ’ארלס קלור, ותרכובת מגדלי המשרדים והמלונות הסמוכה, שתוכננו כחלק ממע”ר מטרופוליני בדומה לערים אמריקאיות.

בעל המבנה הוא גורם פרטי לחלוטין, על אף היותו ממוקם בלב רצועה בעלת אופי ציבורי מוצהר – רצועת החוף של תל אביב.

הדבר מתיישב היטב עם הגישה הרווחת ששררה בארץ באיזור שנות ה-70, עת הוקם המבנה, לפיה הופקדו תכניות ומיזמים עם חשיבות ציבורית גבוהה – בידיים פרטיות.

התחנה המרכזית בתל אביב היא דוגמא טובה נוספת לאותו המקרה.

 

הדולפינריום, ומשטח הגרנוליט

משטחי הגרנוליט הם מראה שכיח בישראל. בכל פעם שאני נתקל באסתטיקה הזו, איני יכול שלא להרגיש את האווירה העיצובית והאופנה שסביב החומר הזה.

בסקירה זו אני מנסה להתמקד ברוח של תקופה.
שלא כמנהגי, אתמקד בעיצוב ובאסתטיקה של תקופה. אם ארצה לבטא בחופשיות כמה שיותר בנושא זה אאלץ לשער ולנחש הרבה. הפעם אלך בעקבות האינטואיציה ולעיתים הרגש.

ניתן לטעון כי באופן כללי, האסתטיקה המדוברת (שאיני יכול לכנותה בשם) היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופנה שנמאסה והפכה לשנואה בקרב הציבור, החל באדריכלים ומעצבים וכלה באחרון המשתמשים.
הבוז כלפי מעוזי האסתטיקה המדוברת תורם תרומה מכריעה לדעתי להעצמת המיאוס ממקומות שנבנו ברוח אותה אסתטיקה, וכך גוברים הקולות הקוראים לשינוי ועדכון שלהם.

הגיוני היה לחשוב שמקומות אלה יעודכנו ברמה העיצובית, אך ההצמדה (האולי לא-מודעת) שנעשית בין האסתטיקה המאוסה לבין אדריכלות התקופה גוררת מהלכים של תכנון מחדש של אותם מקומות, ברמת התכנון (אדריכלות) כך ש”על הדרך” נפטרים לא רק מהאסתטיקה, אלא גם מאדריכלות של תקופה.

החלפת הבגדים הזו שמטרתה לעצב מקומות ע”פ תכתיבי האופנה של היום, גורמת ותגרום למחיקת מבנים עד היסוד, מבנים שלדעתי יזכו להיכלל בתודעה הקולקטיבית כראויים לשימור כפי שהם, אם רק יצליחו לשרוד עוד כמה שנים.

אובייקטים מהאומנות, העיצוב והאדריכלות עתידים לעבור כולם את אותה התייחסות:

  • שלב 1: “התהילה”. זהו שלב קצר מאוד בו האובייקט זוכה להתלהבות מצד ה”ברנז’ה” (אדריכלים ומעצבים לצורך העניין).
  • שלב 2: “הירידה לעם” בשלב זה הוא מפנה את מקומו לאובייקט אחר אשר מהווה את הלהיט התורן החדש בקרב הברנז’ה, בעוד הוא עצמו הופך לחביב הקהל (העם, העמך, אחרון המשתמשים).
  • שלב 3: בינתיים, האובייקט היוצא-מהאופנה מתחיל תהליך של התיישנות ומתרחק בהדרגה מתשומת הלב הקולקטיבית, עד שגם “העם” נוטש אותו לטובת הבא-בתור-אחריו.
  • שלב 4: מעתה והלאה הוא הופך להיות שנוא ואף לא מובן עד שיגיע לשלב החזרה לאופנה.
  • שלב 5: “החזרה לאופנה” (לשלב ניתן לייחס את המילה “ווינטג’, רטרו וכ’) זהו השלב שבו השימוש בו יחזור, בד”כ בהקשר חדש או בעירבון מוגבל. כאשר האובייקט הוא אדריכלי –  אז יחל סביבו דיון העושה שימוש במושג “שימור”.

האסתטיקה המדוברת בסקירה זו נמצאת בימים אלה ממש בתחתית התהילה שלה. הרבה יותר ברור מכך: בימים אלה היא מתחילה להיעלם במהירות מנופי ארצינו בקצב מסחרר.
שני המייצגים המובהקים ביותר שיכולתי למצוא לאסתטיקה הזו הם מבנה הדולפינריום ברמת הבניין וחיפוי הגרנוליט ברמת הפרט.

(תמונה 1) – רצפת גרנוליט סביב הדולפינריום

דוגמא של רצועות בשני צבעים – כהה ובהיר. זהו למעשה העיקרון של רוב רצפות הגרנוליט.
לעיתים הרצועות אורתוגונליות, לעיתים מתעגלות, לעיתים עוקבות אחר מניע גיאומטרי או מקיפות ומגיבות לרכיב במרכז. זהו כלל אשר מובחן כמעט בכל משטחי הגרנוליט.
הרצפה המצולמת (תמונה 1) מנסה להביע תחושת סחף / גלי ים. מקור ההשראה של העיצוב הוא הים הסמוך. ברוב המקרים מעוצבים משטחי הגרנוליט בשיטה מערכתית, חזרתית ורציונלית, אך בקרבת שפת הים בתל אביב, אפשר להבחין כי כל משטחי הגרנוליט עושים שימוש באותו הדימוי – הים.

(תמונה 2)

צורות ה”גלים” בגרנוליט הן ביטוי של אסתטיקה אורגנית באמצעות אסתטיקה מלאכותית.
ממבט על (תמונה 2) אפשר להבחין טוב יותר בתבנית של משטח הגרנוליט: מבנה הדולפינריום יוצר “מפרץ” במרכז החזית לכיוון העיר, (קצה המפרץ זהו איזור הקופות והכניסה) ותבנית הגרנוליט משתפת פעולה בהיותה משחקת את הים בכך שצורות ה”גלים” מתרחבות ככל שהן מתקרבות לעומק ה”מפרץ”, ובכלל זה מזכירות את התנהגות הגלים בהתקרבם לחוף שהוא מפרץ.

יהיה מעניין להשוות את יחסי בניין הדולפינריום ורצפת הגרנוליט הסמוכה לו, עם יחסי מבנים אחרים שנבנו בין משטחי גרנוליט. לאחר השוואה זו ניתן להבין את חגיגיותו של בניין הדולפינריום ואת היחוד שלו.

התקופה המדוברת נעה בין שנות ה-70 לשנות ה-80.
כאשר מסתובבים במרחבים בנויים שתוכננו ונבנו בתקופה זו, ניתן להבחין כי הבניינים בנויים בסדר הגיוני ורציונאלי לרוב. קווי הבניין ישרים מאוד, הם מקבילים זה לזה, האדריכלות אורתוגונלית, מסודרת ותעשייתית. בחלק מהמקרים, על רקע הסדר הזה בולטים מאוד משטחי הגרנוליט בהיבדלותם מהמבנים. הם הבעתיים מאוד, דרמתיים, לא סיבתיים, גחמניים וכוללים משחקי גיאומטריה ושביב של פיסול.

(תמונה 3)

דוגמא טובה לכך היא תרכובת מגדלי המשרדים והמלונאות הסמוכה לגן צ’ארלס קלור. המגדלים חולקים מבנה מסד משותף שכל קומת הגג שלו ציבורית ופתוחה ורצפתה מהווה “מגרש משחקים” לתבניות גרנוליט. תמונה 3 ממחישה את הניגודיות בין המבנה הרהוט ורצפת הגרנוליט המשתוללת.

כמו משחקי הגיאומטריה, גם החומרים בהם נעשה שימוש כחלק מהעיצוב הנושאי בה לוקח חלק הגרנוליד מייצגים ניגוד בין הסביבה הבנוייה המסודרת כפי שתוארה לבין המרחב הציבורי.
הגרנוליד עצמו (לקוח מהמילה GRAINS – גרגרים) מורכב מחצץ בצורת חלוקי נחל קטנים, שאולי מנסים “לפצות” על אווירת הסינטתיקה והייצור ההמוני המיוצגת ע”י חומרים “נוקשים”, “מסודרים” ואחידים, חזות שנתפסת לעיתים כחמורת סבר, ומשוייכת ע”י הציבור לטיח חזרתי, משטחי זכוכית ויותר מכל (בארצינו) – הבטון החשוף.
לצד הגרנוליט (ושוב, כחלק מאותה “ערכת נושא” עיצובית) ניתן יהיה כמעט תמיד להבחין בחומרים שמובאים לעיר ישירות מהטבע כמו עץ וסלעים (דוגמאות בתמונות 4-7).

(תמונה 4)
(תמונה 5)
(תמונה 6)
(תמונה 7)
 
(תמונה 8) מפלסים לצד הטיילת. דוגמא להמחשת השילוב מסמל-התקופה של הבטון החשוף (למעלה), הגרנוליט, וקיר הסלעים.

רצפת הגרנוליט הסמוכה לדולפינריום ממשיכה את התבנית של הטיילת לאורך גן צ’ארלס קלור (תמונות 9-10).
כך היא גם ממשיכה את התבנית של טיילת החוף (טיילת להט) עם שינויים; גוון החומר, והמניע הצורני.

(תמונה 9)
(תמונה 10)

המניע הצורני של רצפת הגרנוליט בסביבת הדולפינריום וגן צ’ארלס קלור היו גלי הים, בעוד שטיילת החוף עושה שימוש בתבנית מעט שונה: הגרנוליט מציג הדפסים של גלים שכיוון תנועתם אינו מגיע מהים אלא מתקדם באופן הרכזי סביב עיגולים החוזרים על עצמם בכל כמה מטרים לאורך הטיילת.
יחידות אילו מנצלות את העיגול בדרך שונה: בחלקן ממוקם פנס במרכז העיגול, בחלקן ממוקם ספסל שמנצל קשת של העיגול ויוצר מקום ישיבה קשתי הצופה לים ובחלקן העיגול נשאר ריק. (תמונה 11)

(תמונה 11)

להערכתי, כפיית הים כמניע על כל משטחי הגרנוליט הסמוכים לים בתל אביב נעשתה עקב אווירה תקופתית שהתקיימה בתל אביב בשנות ה-70 וה-80, לפיה תל אביב מתחילה עידן חדש של התייחסות לחוף הים. בתקופה זו כמדומני החילו להשמע הקלישאות כמו “עיר עם הגב לים”, ונעשתה הצלחה גדולה בהרחבת חוף הים של תל אביב ע”י שוברי גדלים, דבר שייצר מקום פיסי להרחבת הטיילת ה”משעממת”. ראש העיר דאז שלמה להט, היה ראש העיר שזכור כמי שקידם יותר מכל ראש עיר אחר את ה”תסיסה” התל אביבית שכללה בין היתר את תרבות הבילוי, תרבות ה24/7, קידום התיירות, שיפוץ סימני דרך בעיר, הקמת מיזמי ענק הקשורים במסחר, ויותר מכל – עדכון ומיתוג תל אביב כעיר חוף.

העיסוק בגרנוליט יצר סגנון משלו, העבודה בחומר זה היא פיסולית וחופשית. אחת הבשורות שהביא איתו הגרנוליט היא היכולת להתנהג בדיוק באותה הדרך על משטחים אופקיים ואנכיים, דבר שכל החומרים המשמשים לריצוף מרחבים ציבוריים שקדמו לגרנוליט לא היו מסוגלים לעשות.

אי אפשר להשתמש באבנים משתלבות לדוגמא על רצפה וקיר כאחד. הגרנוליט ידע לעשות את זה, והמעצבים/אדריכלים השתמשו ביכולת הזו ע”מ לחבר בין הרצפה לקיר בדרכים פיסוליות.
לאורך הטיילת ניתן למצוא התבטאויות תלת-מימדיות של הגרנוליט. (תמונות 12-19)

(תמונה 12)
(תמונה 13)
(תמונה 14)
(תמונה 15)

(תמונה 16)
(תמונה 17)
(תמונה 18)
(תמונה 19)

בדוגמאות שצוינו עד כה, מבוסס הגרנוליט על הים כמניע, אך במקומות ללא ים ניתן יהיה למצוא מניעים שונים, בד”כ שאוב ממבנה סמוך. דוגמא טובה למניע בנייני ניתן למצוא בכיכר הכנסת (כיכר הרברט סמואל) הסמוכה לטיילת, שם מחקה רצפת הגרנוליט את חזיתות המבנים בכיכר (חזיתות הכוללות ארקדות עם פתח משולש כלפי הרחוב.) (תמונות 20-22)

(תמונה 20)
(תמונה 21)
(תמונה 22)
(תמונה 23) האקרובטיקה והחגיגיות של הגרנוליט. דוגמא לסביבה שלמה בעיצוב התקופה ממחישה היטב את הרצפות השונות עם מניעי העיצוב השונים.

הדוגמאות המובאות בעבודה זו הן חלק קטן מתיעוד שעשיתי לקראת היעלמותו הצפויה של הסגנון בעתיד הקרוב. ממש בזמן צילום התמונות (ב2011) כבר החילו העבודות לשיפוץ מקיף של טיילת החוף, שיפוץ שיכלול בין היתר הסרה של כל רכיבי הגרנוליט ושימוש בחומר חדש, אופנתי ומעודכן לשנת 2011.
מבנה הדולפינריום צפוי להיהרס גם הוא בקרוב.

איני יכול שלא לעשות את ההקבלה בין “ערכת הנושא” המופיעה בתמונה 24, סיפון עץ שמשתמש בים כמניע (“טופוגריה” של גלים), ומביא חומרים וצורות אורגניים כדי לשלב חוויה שונה בעיר הבנוייה מחומרים “מסודרים ורציונאלים”.
המניע ההשראה והכוונה – נשארה כשהייתה בשנות ה-70 וה-80. האופנה השתנתה (והחומרים בעקבותיה) וככל הנראה צפוי לה עתיד דומה.

(תמונה 24)

בחזרה למבנה הדולפינריום (תמונות 25-29), כאשר מביטים על היחסים בין מבני התקופה ורצפות הגרנוליט הסמוכות, אפשר לשים לב כי מבנה הדולפינריום בניגוד לרוב המוחלט של המבנים התקופתיים, נבנה כאילו הוא בעצמו רצפת גרנוליט. אגפיו מתעגלים, מתקמרים ומתקערים. המבנה אינו כולל זוויות ישרות, קליפותיו השונות (כמו הרצועה המסחרית העוטפת את ליבת הדולפינריום)  מתעגלות סביב רכיב, ממש כמו רוב רצפות הגרנוליט, ולעיתים נדמה כאילו הדולפינריום צמח בטבעיות מתוך טיילת הגרנוליט הקיימת.

(תמונה 25) חדר עגול עם נוף לים. אפילו העמודים מתעגלים.
(תמונה 26) הבריכה הנטושה, סביב תיאטרון פתוח
(תמונה 27)
(תמונה 28) האולם התת-מיימי
(תמונה 29) החדר העגול מבחוץ

מבני התקופה הם רשמיים ונוקשים. טיילות הגרנוליט ברובן (ואלה הסמוכות לים בהדגשה) הן חגיגיות ועליזות. מבנה הדולפינריום הוא אחד מאותם מבנים חגיגיים, והחיבור שלו עם אסתטיקת הגרנוליט עושה הרבה היגיון.

8 תגובות בנושא “שני אלה יעלמו בקרוב מתל אביב: הדולפינריום, והגרנוליט

  1. תגובה על הגרנוליט:
    1. לא בכל מקום הוא נעלם. לדוגמה ממש עכשיו, עיריית רמת גן מחדשת את הכיכר המרכזית שלה (כיכר אורדע/רמב”ם) כולל חידוש ריצוף הגרנוליט האייקוני בכיכר, שתצורתו היא משושים.
    2. האלמנט הזה *לא נגיש*. בהרבה ריצופי גרנוליט, אנשים עם כיסא גלגלים ומוגבלויות פיזיות אחרות מרגישים אי נוחות רצינית ואפילו כאבים כשהם עוברים עליו. לכן עדיף ריצוף ציבורי אחר.
    אגב, גם לדק עץ שמונח בניצב לכיוון התנועה יש אפקט דומה.
    לידיעתנו המתכננים…

    ניטפוק עברית קטן: “עושה הגיון” (בשורה האחרונה) הוא תרגום ישיר של ביטוי אמריקאי שלא מצלצל היטב לאוזן העברית… מוטב “נראה הגיוני”, “שופע היגיון”, “מתחבר היטב” וכד’.

    1. הגרנוליט נעלם בכל מקום. רמת גן היא לא דוגמא. רציתי באמת לכתוב על זה משהו. רמת גן לא מתחדשת. לכן היא קצת מוזיאון לגרנוליט. אפשר לראות המון גרנוליט ברמת גן.
      כיכר אורדע לא עוברת שיפוץ (בניגוד להצהרות עיריית ר”ג) אלא “תיקונים”.

      חשוב לציין, אני לא מנסה לסנגר על הגרנוליט. זה לא שיש לי אהבה אליו. אני רק עוצר, ומתבונן ומתפלסף קצת.

      אגב משטחי הגרנוליט הרבה פעמים לא נגישים כיוון שבשנות ה-80 לא היו תקנות של נגישות מספקות. אפשר לעשות משטחי גרנוליט נגישים.

      1. נכון שלא כל כך עושים גרנוליט חדש, אבל הוא ממש לא נעלם. כיכר רבין שופצה לא מזמן. גם צ׳ארלס קלור קיבל את הגרנוליט רק בשיפוץ ב 2009.

  2. הבעיה עם רגנוליט היא שקשה לתחזק אותו. הרבה פעמים לאורך זמן כל אלמנט מתחיל לזוז בנפרד ויש הפרדה בגבהים שונים בין הצבעים מה שמקשה על ההליכה וגם פוגע בחזות. בנוסף תיקונים בגרנוליט נראים רע והם נראים כמו תלאים שהוסיפו על הרצפה.

    1. זו בעיה ידועה של משטחים יצוקים. התיקונים תמיד נראים.
      אי אפשר לתקן אספלט או בטון בלי שיראו את התיקונים. בגרנוליט המצב קצת יותר טוב. אפשר לתקן אותו בצורה סבירה, רק כמו שאמרת, יהיה הבדל בצבע

  3. מאמר נהדר על נושא הריצוף שמפחדים לדבר עליו מחוץ למגזינים של עיצוב פנים, לדעתי אחד מהאלמנטים האדריכליים החשובים והראשונים איתם בא המשתמש במגע.
    אוסיף משהו קצר, שאולי יחזק את דבריך ואולי יוסיף להם מימד נוסף.
    בשנת 1970 עיני האדריכלים ,ככל הנראה, היו נשואות לפרוייקט אדרכילות הנוף המרתק של שיפוץ הטיילת של קופה קבאנה בריו שבברזיל. צורת הגלים והעיגולים האוגונומטיים שובצו באבנים שחורות עוקבות אחר גל לבן וחוזר חלילה, האבנים חתוכות בצורות שונות ובדומה לפסיפס, הצורה התקבלה ממיקום האבן וצבעה (לבן או שחור) ולא גודלה או צורתה . הריצוף על הטיילת של ריו נעשה כפשנות עיצובית , או כ”התכתבות” כמו שאדריכלים אוהבים לומר ,עם הריצוף הפורטוגזי המסורתי שהיה דומה לפסיפס בן 2 צבעים.
    לדעתי אין זה מקרי שהעיצוב זהה, ובטח שהמתכננים הישראלים היו מודעים לשיפוצה של הטיילת המפורסמת בעולם, ובתוך כך, בהעדר מסורת קולניאלסאטית גאה בישראל, מתכנני הטיילת של תל אביב מצאה את הפרשנות האינטלגנטית שלהם לריצוף פורטוגזי מסורתי ויישמה את צורותו בעזרת יציקת גרנוליט מקומית.

    אחרינו, לא היססו להעתיק את הצורות הללו גם בטיילת מיאמי שבארה”ב, עם חומר משלהם, מן ריצוף בטוני ב-2 צבעים שונים, זהה לגמרי, שם מודים שההשראה מגיעה מהטיילת בריו.

    אני מודה שיש סיבה לרצות להיות קצת ברזיל בישראל של שנות השבעים.

כתיבת תגובה

הדוא''ל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *