דוגמא מעולה לאדריכלות טיפשה: בית שניאור בפארק הירקון.

אנשים שאוהבים להתבונן בעיר ובאדריכלות, נוטים לשמוח כאשר מוקם מבנה חדש שמביא משהו רענן ושונה לעיר. משהו עם "ניחוח" אחר שמעניק תחושת מגוון אדריכלי, שמפר את השפה האדריכלית הרגילה והשגרתית של העיר.
זה מובן לגמרי. מגוון היא תכונה טובה מאוד לעיר.

אך האהדה כלפי מבנים שונים עשוייה לפתור אותם מביקורת.
ברשומה זו ארצה לאזכר מבנה אחד כזה, שהשונות האדריכלית שלו מגנה עליו בפני דעות שליליות, לכן דרושה פתיחות וסבלנות לדברים.

אחת האלרגיות הכי חזקות אצלי היא אלרגיה לחשיבה צרה. בין אם מדובר בבחינה של עירוניות, אדריכלות, מיתוג, גישה פוליטית או אפילו הבעת דעת בכל נושא – החשיבה הצרה מוציאה אותי מדעתי. אני יכול להעריך דעות הפוכות משלי שסותרות את עולם הערכים שלי, יכול להעריך מבנים מעוטרים שאני שונא, גישות תכנון עירוני רחוקות משלי אבל לא את כל מה שאינו רואה את הקשרו, השלכותיו ונסיבותיו.

האדריכלות, שבתקופתנו מתפקדת כליצן החצר של המרחב הציבורי, בהיותה עוסקת בעיקר בלבדר את ההמונים, על ידי יצירת "עניין" ו"ייחוד" במבט החטוף שבין האינסטגרם לפייסבוק, מייצרת אינספור דוגמאות לחשיבה צרה.

"בית שניאור" בפארק הירקון, הסמוך לצומת פנחס רוזן וראול ולנברג, הוא דוגמא מדוייקת לחשיבה צרה, מה שיוצר לדעתי אדריכלות גרועה.
אין לי דבר וחצי דבר נגד הפונקציה אותה משמש המבנה. רשומה זו מתייחסת לאדריכלות בלבד.

 

קצת על בית שניאור

בית שניאור הוא מסוג המבנים שתוכננו עבור עדשת המצלמה. עבור מגזין האדריכלות.
הוא מבנה שהאדם הצועד בסמוך לו, לא מעכל אותו. הוא נתקל בקירות אטומים שניצבים בזווית לא ישרה לקרקע, מה שמותיר חלל לא נגיש לגובה אדם בו מתבקש לאכסן גרוטאות.

זוהי אדריכלות שמתוכננת להיות ברת-עיקול כאשר כל המבנה נמצא בפריים אחד. כל המאמץ במבנה הזה מרוכז בצורה שלו.
אדריכלות שונה מאומנות באינספור מובנים. אחד מהם הוא שבניגוד לאומנות, היא אינה צריכה להיות מיועדת רק למבט מסויים. צריך להיות טוב ונעים למשתמש גם כאשר הוא חווה את המקום מקרוב, בלי יכולת להביט על המכלול.

מתאמץ להיות מיוחד

כל פינה במבנה לא רגולרית, כל פרט אדריכלי הוא מתוחכם ונדיר.
השפה האדריכלית כל כך דומיננטית, והקומפוזציה אומנותית וסגורה לשינויים, כלומר, כל מה שיוסיף – יגרע. נהוג לומר משפט זה כמחמאה, אבל באדריכלות זהו חיסרון גדול שכן אין מבנה סופי וסגור, כל המבנים מקבלים שינויים לאורך חייהם.

הקירות העקומים שהמבנה משתעבד להם, מייצרים מטראז' בנוי גדול יותר, עם שטח שמיש קטן יותר. מי צריך מבנה עם שטח רצפה שקטן משטח התקרה?

כל רכיב בבניין הוא "שיק" יקר ומיותר.
רכיב ההצללה לדוגמא עושה שמיניות באוויר כדי לשדר שיק עיצובי. צורת המלבן בעל הצלעות הקעורות, מצמצמת את שטח ההצללה.
המיקום ה"חופשי" וה"מרחף" של רכיב ההצללה גורם לו להצל בחלקו על גגות המבנים, שזה מיותר לגמרי.

הגרוע ביותר – שחקן יחיד

אבל החטא האדריכלי החמור ביותר בעיניי במבנה זה, והוא משמש כדוגמא הטובה ביותר לחשיבה צרה הוא העובדה שאין שום התייחסות אדריכלית למבנה השכן שלו.
אפשר לדבר הרבה על מה צריך להתייחס ומה לא צריך להתייחס למבנה הסמוך, וכמה, ואיך בדיוק. זה פתוח לדיון.

אבל בחייאת, תסתכלו על בית שניאור ביחד עם המבנה הסמוך לו. התבוננו בשניהם בפריים אחד.
זה לא מרגיש לכם רע?

אפשר להתפלסף הרבה על הדרך שבה אני מסתכל על זה, בוחן את שני המבנים ביחד כמכלול.
אבל אי אפשר להתעלם מהתחושה הרעה.
אני יכול לנסות להרחיב במילים את התחושה הרעה שמתקבלת כאשר אני נתקל ברצף מבנים שאין בינהם קשר:
זה מרגיש כמו מערב פרוע. מקום שאין בו גריד עיצובי שמשותף לכולם. "איש הישר בעיניו יעשה". מזכיר לי אזורי תעשייה בהם הכל אקראי, או שכונה נובורישית בה כל אחד בונה את אחוזת הפאר שלו, והכל ביחד נראה בטעם רע.
אני אמנם מתנגד ל"כללי אצבע לעיר יפה" אך כלל אחד שישנו הסכמה גורפת לגביו הוא לדעתי נכון ביותר: עיר יפה היא כזאת שיש בה איזון בין סדר לבלגן. כלומר צריך שיהיה בלגן, שהוא המגוון, השונות. אבל צריך משהו מקשר ומסדר בין כל המגוון.
כשמביטים ביחד על בית שניאור והמבנה הסמוך לו – יש רק בלגן.

נסו לחפש את בית שניאור בגוגל תמונות. כל התמונות יחמיאו לו. הסיבה פשוטה: בכל התמונות העלימו את הקשרו.
חשיבה צרה תמיד אינה רואה את ההקשר. היא רואה את האובייקט כשחקן יחיד. ככה בדיוק התייחסו מתכנני המבנה לבית שניאור.

הפיתרון – הרשות המקומית צריכה להתוות הנחיות עיצוב בסיסיות

בעלי נכסים והאדריכלים ימשיכו לתכנן "שחקנים יחידים" שמצפצפים על הסביבה.
אך הגופים המושלים (עיריית ת"א במקרה הזה) צריכים לנהוג אחרת.
בזמן שהאינטרס של האדריכל ובעל הנכס הוא לגרום למבנה שלהם לבלוט ולהיבדל מסביבתו, העיריה היא זו שצריכה לדאוג למקום כולו, בהקשרו הרחב.
עירייה צריכה להחיל הנחיות עיצוביות לחזות מבנים במקומות כמו פארק הירקון, כדי לדאוג לכך שכל מה שיבנה, יתיישר לפי קו מסויים ובכך, נאמר זאת בפשטות וישירות, יווצר מקום יפה.

אומר את האמת, כשגיליתי שהמבנה הזה, ביחד עם המבנה השכן ייהרס במסגרת הקמת הקו הירוק של הרכבת הקלה – שמחתי.

לא רק האדריכלות, גם התרבות.

עצם העובדה שהמבנה הזה הוקם בתקופה שכבר היה ידוע שהקו הירוק יעבור שם מחדדת אצלי את תחושת "החשיבה הצרה" שאופפת את המבנה הזה. גם אם מדובר רק במשהו סמלי.
המבנה הזה הוא לא חלק משום תכנית או התייחסות כוללנית. הוא תוכנן ועוצב בגחמתיות, כאשר כל צד בהקמת המבנה ראה את האינטרסים הפרטיים והצרים שלו.
הוא יוחלף במשהו מערכתי וכוללני, שהוא חלק מראייה גדולה, ועל כך אני שמח.