ההשפעה הגבוהה שיש לעיתונאים על השיח הציבורי במגוון נושאים תמיד הוציאה אותי מדעתי.
כל מה שצריך לעשות כדי להאכיל אנשים בלוקשים הוא יכולת כתיבה ופינה קבועה באחד מאתרי החדשות.
תמיד הוטרדתי מכך שהעיתונאים אשר מזינים את הידע שלנו הם לא אנשי מקצוע, ואין להם בהכרח "מקורות" שלנו אין. הם סתם אחרוני ההדיוטות שמגיעים למסיבות עיתונאים.
לא נדרשת מידה של אינטלקטואליות ואינטיליגנציה כדי להיות עיתונאי.
קיבלתי חיזוק למחשבה הזו מאז שעיתונאי ישראל החילו להתעסק יותר ויותר בנושאי תחבורה ציבורית, ובנושאי הרכבת הקלה בפרט.
בחיי, אני מוצא עצמי מתגלגל מצחוק מכל דיווח והבעת דעה של עיתונאים בנושאי הרק"ל.
אין להם מושג קלוש על מה הם כותבים בכלל.
הם כותבים על מיזם הרכבת הקלה, מבקרים אותו, משווים אותו למיזמים בעולם, קוטלים ומדרגים.
נקודת המבט שלהם אישית וחובבנית (ומתוך הרכב שלהם).
עבודות הרכבת הקלה נתפסות בינהם כ"פקקים" והתכנית כולה לא נראית להם כי "בברלין זה אחרת".
הם לא מבינים איך עיר עובדת, איך תח"צ עובדת, איך הרגלי יוממות עובדים, איך הראש של הנוסעים עובד, הם אפילו לא מכירים את התכניות. רק ברמה סכימטית מאוד. וזה גם לא ממש מעניין אותם. תחבורה ציבורית לא מעניינת אותם, אין להם חשיבה, יכולת קריאה והבנה. יש להם רק תאווה לכותרות מפוצצות או אנקדוטליות. פסטיבל של קלישאות. "הרכבת הקלה כבר לא רלוונטית", "משוגעים, רדו מהפסים" (אסתר זנדברג) "החולדות באות" (צביקה גרוניך) "בכייה לדורות" (ניסים גבאי).
לפעמים אני תוהה, אם עיתונאים כ"כ בורים לגבי הרכבת הקלה והם בכל זאת לא מפסיקים להתבטא בהקשרה, אז מעניין מה הערך של כל הדיווחים הפוליטיים והמדיניים שאני קורא בעיתונות.
עשו לעצמכם/ן טובה – כשעיתונאי/ת כותב/ת על הרכבת קלה, חרבנו על הכתבה שלו/ה. לא תמצאו שם מידע מהימן. יש הרבה כותבים/ות אחרים/ות. אין להם/ן טור בעיתון. אבל הם/ן מבינים/ות הרבה יותר בנושאי תחבורה ציבורית. חפשו באינטרנט..
אני אגיד לזכותם שבדרך כלל הכותרת והתמונות נבחרים ע"י העורך והגרפיקאי, כך שאין לכותב שליטה מלאה על התוצר הסופי.