שני אלה יעלמו בקרוב מתל אביב: הדולפינריום, והגרנוליט


שנת 2011 הייתה השנה בה החילו העבודות לשיפוץ טיילת החוף של תל אביב. בנוסף, גבר אז השיח סביב “עסקת הדוליפינריום” במסגרתו מתוכנן הדולפינריום להמחק.
שני אלה הובילו אותי אז לתעד את האסתטיקה שהייתה משותפת לטיילת ולדולפינריום רגע לפני שהיא נעלמת.
מאז ועד היום, מתעדכנת הטיילת בשלבים (שינוי שלדעתי הוא מבורך), ובקרוב מאוד גם הדולפינריום יאלץ להיעלם מהנוף או במקרה הטוב יותר לדעתי, להתעדכן כמו הטיילת.
יחד עם זאת שאני מקדם את השינוי בברכה, מצאתי לנכון להציג סקירה קצרה (סובייקטיבית והתרשמותית) של האסתטיקה הזו שעד לא מזמן הייתה רווחת בתל אביב, ולאחרונה היא נעלית מהנוף.

הקדמה על בניין הדולפינריום

מתחם הדולפינריום בתל אביב הוא תרכובת מבנים הבנויה על שטח 18.5 דונם,  במרכזה ניצב מתקן הדולפינריום עצמו שהוא למעשה בריכת מים עליה צופה קהל משני מקומות: אודיטוריום / תיאטרון פתוח לשמיים ואודיטוריום סגור הממוקם מתחת לאודיטוריום הפתוח וצופה לבריכה מתחת לפני המים. הבריכה המרכזית מחוברת למספר בריכות קטנות מאחורי הקלעים.
את האודיטוריום והבריכה מקיפים חדרים שונים חלקם פתוחים לשמיים וחלקם סגורים, אשר יועדו לשימושים משלימים למופע באודיטוריום, ולהערכתי חלקם כללו תצוגה מוזיאלית הקשורה בדולפינים. אחד החדרים כלל בריכה נוספת שלא פענחתי את יעודה.

השכבה הבאה שמקיפה את האודיטוריום והחדרים הנלווים היא רצועה של חללי מסחר שמפנים את גבם לכיוון הבריכה והאודיטוריום ואת חזיתם החוצה אל חלל ציבורי פתוח שיכול להתפרש כחלק מטיילת החוף של תל אביב או גן צ’ארלס קלור.
החלל הציבורי החיצוני שמקיף את המתחם נועד לתפקד ככיכר, כרחבה, כשלוחה של הטיילת או כמרכז מסחרי.

מתחם הדולפינריום הוא למיטב ידיעתי הבניין הסמוך ביותר לשפת הים בתל אביב, נבנה בהשקה אל הים על שטח שיובש ממנו.

בניית הדולפינריום בתל אביב היא התבטאות מקומית של תופעה עולמית, בהן ערים גדולות ומרכזיות התפארו במבנה דולפינריום או אקווריום משלהן, אשר נבנה ליד הים כחלק מאיזור תיירותי וייצוגי של העיר. במקרה של תל אביב מדובר באיזור בו תלו מתכנני העיר תקוות רבות, איזור שתוכנן מיסודו בשטח שנהרס לחלוטין (שכונת “מנשיה”). רוח הזמן מתבטאת היטב בסביבה באמצעות הדולפינריום, גן צ’ארלס קלור, ותרכובת מגדלי המשרדים והמלונות הסמוכה, שתוכננו כחלק ממע”ר מטרופוליני בדומה לערים אמריקאיות.

בעל המבנה הוא גורם פרטי לחלוטין, על אף היותו ממוקם בלב רצועה בעלת אופי ציבורי מוצהר – רצועת החוף של תל אביב.

הדבר מתיישב היטב עם הגישה הרווחת ששררה בארץ באיזור שנות ה-70, עת הוקם המבנה, לפיה הופקדו תכניות ומיזמים עם חשיבות ציבורית גבוהה – בידיים פרטיות.

התחנה המרכזית בתל אביב היא דוגמא טובה נוספת לאותו המקרה.

 

הדולפינריום, ומשטח הגרנוליט

משטחי הגרנוליט הם מראה שכיח בישראל. בכל פעם שאני נתקל באסתטיקה הזו, איני יכול שלא להרגיש את האווירה העיצובית והאופנה שסביב החומר הזה.

בסקירה זו אני מנסה להתמקד ברוח של תקופה.
שלא כמנהגי, אתמקד בעיצוב ובאסתטיקה של תקופה. אם ארצה לבטא בחופשיות כמה שיותר בנושא זה אאלץ לשער ולנחש הרבה. הפעם אלך בעקבות האינטואיציה ולעיתים הרגש.

ניתן לטעון כי באופן כללי, האסתטיקה המדוברת (שאיני יכול לכנותה בשם) היא אחת הדוגמאות הטובות ביותר לאופנה שנמאסה והפכה לשנואה בקרב הציבור, החל באדריכלים ומעצבים וכלה באחרון המשתמשים.
הבוז כלפי מעוזי האסתטיקה המדוברת תורם תרומה מכריעה לדעתי להעצמת המיאוס ממקומות שנבנו ברוח אותה אסתטיקה, וכך גוברים הקולות הקוראים לשינוי ועדכון שלהם.

הגיוני היה לחשוב שמקומות אלה יעודכנו ברמה העיצובית, אך ההצמדה (האולי לא-מודעת) שנעשית בין האסתטיקה המאוסה לבין אדריכלות התקופה גוררת מהלכים של תכנון מחדש של אותם מקומות, ברמת התכנון (אדריכלות) כך ש”על הדרך” נפטרים לא רק מהאסתטיקה, אלא גם מאדריכלות של תקופה.

החלפת הבגדים הזו שמטרתה לעצב מקומות ע”פ תכתיבי האופנה של היום, גורמת ותגרום למחיקת מבנים עד היסוד, מבנים שלדעתי יזכו להיכלל בתודעה הקולקטיבית כראויים לשימור כפי שהם, אם רק יצליחו לשרוד עוד כמה שנים.

אובייקטים מהאומנות, העיצוב והאדריכלות עתידים לעבור כולם את אותה התייחסות:

  • שלב 1: “התהילה”. זהו שלב קצר מאוד בו האובייקט זוכה להתלהבות מצד ה”ברנז’ה” (אדריכלים ומעצבים לצורך העניין).
  • שלב 2: “הירידה לעם” בשלב זה הוא מפנה את מקומו לאובייקט אחר אשר מהווה את הלהיט התורן החדש בקרב הברנז’ה, בעוד הוא עצמו הופך לחביב הקהל (העם, העמך, אחרון המשתמשים).
  • שלב 3: בינתיים, האובייקט היוצא-מהאופנה מתחיל תהליך של התיישנות ומתרחק בהדרגה מתשומת הלב הקולקטיבית, עד שגם “העם” נוטש אותו לטובת הבא-בתור-אחריו.
  • שלב 4: מעתה והלאה הוא הופך להיות שנוא ואף לא מובן עד שיגיע לשלב החזרה לאופנה.
  • שלב 5: “החזרה לאופנה” (לשלב ניתן לייחס את המילה “ווינטג’, רטרו וכ’) זהו השלב שבו השימוש בו יחזור, בד”כ בהקשר חדש או בעירבון מוגבל. כאשר האובייקט הוא אדריכלי –  אז יחל סביבו דיון העושה שימוש במושג “שימור”.

האסתטיקה המדוברת בסקירה זו נמצאת בימים אלה ממש בתחתית התהילה שלה. הרבה יותר ברור מכך: בימים אלה היא מתחילה להיעלם במהירות מנופי ארצינו בקצב מסחרר.
שני המייצגים המובהקים ביותר שיכולתי למצוא לאסתטיקה הזו הם מבנה הדולפינריום ברמת הבניין וחיפוי הגרנוליט ברמת הפרט.

(תמונה 1) – רצפת גרנוליט סביב הדולפינריום

דוגמא של רצועות בשני צבעים – כהה ובהיר. זהו למעשה העיקרון של רוב רצפות הגרנוליט.
לעיתים הרצועות אורתוגונליות, לעיתים מתעגלות, לעיתים עוקבות אחר מניע גיאומטרי או מקיפות ומגיבות לרכיב במרכז. זהו כלל אשר מובחן כמעט בכל משטחי הגרנוליט.
הרצפה המצולמת (תמונה 1) מנסה להביע תחושת סחף / גלי ים. מקור ההשראה של העיצוב הוא הים הסמוך. ברוב המקרים מעוצבים משטחי הגרנוליט בשיטה מערכתית, חזרתית ורציונלית, אך בקרבת שפת הים בתל אביב, אפשר להבחין כי כל משטחי הגרנוליט עושים שימוש באותו הדימוי – הים.

(תמונה 2)

צורות ה”גלים” בגרנוליט הן ביטוי של אסתטיקה אורגנית באמצעות אסתטיקה מלאכותית.
ממבט על (תמונה 2) אפשר להבחין טוב יותר בתבנית של משטח הגרנוליט: מבנה הדולפינריום יוצר “מפרץ” במרכז החזית לכיוון העיר, (קצה המפרץ זהו איזור הקופות והכניסה) ותבנית הגרנוליט משתפת פעולה בהיותה משחקת את הים בכך שצורות ה”גלים” מתרחבות ככל שהן מתקרבות לעומק ה”מפרץ”, ובכלל זה מזכירות את התנהגות הגלים בהתקרבם לחוף שהוא מפרץ.

יהיה מעניין להשוות את יחסי בניין הדולפינריום ורצפת הגרנוליט הסמוכה לו, עם יחסי מבנים אחרים שנבנו בין משטחי גרנוליט. לאחר השוואה זו ניתן להבין את חגיגיותו של בניין הדולפינריום ואת היחוד שלו.

התקופה המדוברת נעה בין שנות ה-70 לשנות ה-80.
כאשר מסתובבים במרחבים בנויים שתוכננו ונבנו בתקופה זו, ניתן להבחין כי הבניינים בנויים בסדר הגיוני ורציונאלי לרוב. קווי הבניין ישרים מאוד, הם מקבילים זה לזה, האדריכלות אורתוגונלית, מסודרת ותעשייתית. בחלק מהמקרים, על רקע הסדר הזה בולטים מאוד משטחי הגרנוליט בהיבדלותם מהמבנים. הם הבעתיים מאוד, דרמתיים, לא סיבתיים, גחמניים וכוללים משחקי גיאומטריה ושביב של פיסול.

(תמונה 3)

דוגמא טובה לכך היא תרכובת מגדלי המשרדים והמלונאות הסמוכה לגן צ’ארלס קלור. המגדלים חולקים מבנה מסד משותף שכל קומת הגג שלו ציבורית ופתוחה ורצפתה מהווה “מגרש משחקים” לתבניות גרנוליט. תמונה 3 ממחישה את הניגודיות בין המבנה הרהוט ורצפת הגרנוליט המשתוללת.

כמו משחקי הגיאומטריה, גם החומרים בהם נעשה שימוש כחלק מהעיצוב הנושאי בה לוקח חלק הגרנוליד מייצגים ניגוד בין הסביבה הבנוייה המסודרת כפי שתוארה לבין המרחב הציבורי.
הגרנוליד עצמו (לקוח מהמילה GRAINS – גרגרים) מורכב מחצץ בצורת חלוקי נחל קטנים, שאולי מנסים “לפצות” על אווירת הסינטתיקה והייצור ההמוני המיוצגת ע”י חומרים “נוקשים”, “מסודרים” ואחידים, חזות שנתפסת לעיתים כחמורת סבר, ומשוייכת ע”י הציבור לטיח חזרתי, משטחי זכוכית ויותר מכל (בארצינו) – הבטון החשוף.
לצד הגרנוליט (ושוב, כחלק מאותה “ערכת נושא” עיצובית) ניתן יהיה כמעט תמיד להבחין בחומרים שמובאים לעיר ישירות מהטבע כמו עץ וסלעים (דוגמאות בתמונות 4-7).

(תמונה 4)
(תמונה 5)
(תמונה 6)
(תמונה 7)
 
(תמונה 8) מפלסים לצד הטיילת. דוגמא להמחשת השילוב מסמל-התקופה של הבטון החשוף (למעלה), הגרנוליט, וקיר הסלעים.

רצפת הגרנוליט הסמוכה לדולפינריום ממשיכה את התבנית של הטיילת לאורך גן צ’ארלס קלור (תמונות 9-10).
כך היא גם ממשיכה את התבנית של טיילת החוף (טיילת להט) עם שינויים; גוון החומר, והמניע הצורני.

(תמונה 9)
(תמונה 10)

המניע הצורני של רצפת הגרנוליט בסביבת הדולפינריום וגן צ’ארלס קלור היו גלי הים, בעוד שטיילת החוף עושה שימוש בתבנית מעט שונה: הגרנוליט מציג הדפסים של גלים שכיוון תנועתם אינו מגיע מהים אלא מתקדם באופן הרכזי סביב עיגולים החוזרים על עצמם בכל כמה מטרים לאורך הטיילת.
יחידות אילו מנצלות את העיגול בדרך שונה: בחלקן ממוקם פנס במרכז העיגול, בחלקן ממוקם ספסל שמנצל קשת של העיגול ויוצר מקום ישיבה קשתי הצופה לים ובחלקן העיגול נשאר ריק. (תמונה 11)

(תמונה 11)

להערכתי, כפיית הים כמניע על כל משטחי הגרנוליט הסמוכים לים בתל אביב נעשתה עקב אווירה תקופתית שהתקיימה בתל אביב בשנות ה-70 וה-80, לפיה תל אביב מתחילה עידן חדש של התייחסות לחוף הים. בתקופה זו כמדומני החילו להשמע הקלישאות כמו “עיר עם הגב לים”, ונעשתה הצלחה גדולה בהרחבת חוף הים של תל אביב ע”י שוברי גדלים, דבר שייצר מקום פיסי להרחבת הטיילת ה”משעממת”. ראש העיר דאז שלמה להט, היה ראש העיר שזכור כמי שקידם יותר מכל ראש עיר אחר את ה”תסיסה” התל אביבית שכללה בין היתר את תרבות הבילוי, תרבות ה24/7, קידום התיירות, שיפוץ סימני דרך בעיר, הקמת מיזמי ענק הקשורים במסחר, ויותר מכל – עדכון ומיתוג תל אביב כעיר חוף.

העיסוק בגרנוליט יצר סגנון משלו, העבודה בחומר זה היא פיסולית וחופשית. אחת הבשורות שהביא איתו הגרנוליט היא היכולת להתנהג בדיוק באותה הדרך על משטחים אופקיים ואנכיים, דבר שכל החומרים המשמשים לריצוף מרחבים ציבוריים שקדמו לגרנוליט לא היו מסוגלים לעשות.

אי אפשר להשתמש באבנים משתלבות לדוגמא על רצפה וקיר כאחד. הגרנוליט ידע לעשות את זה, והמעצבים/אדריכלים השתמשו ביכולת הזו ע”מ לחבר בין הרצפה לקיר בדרכים פיסוליות.
לאורך הטיילת ניתן למצוא התבטאויות תלת-מימדיות של הגרנוליט. (תמונות 12-19)

(תמונה 12)
(תמונה 13)
(תמונה 14)
(תמונה 15)

להמשיך לקרוא ←

הכירו את אחד המיקומים שעתידים לגדל בנייה גבוהה ביותר בתל אביב, ואי אפשר לכנותו בשם.


הסיבה לכותרת המוזרה היא הניסיון שלי להצביע על מקשה אחת של קטע עיר, שנהוג להתייחס אליו כאל כמה איזורים שונים, כשם שהוא מחולק בין 3 רשויות מוניציפליות שונות (תל אביב-יפו, גבעתיים ורמת גן).

המפגש בין שלושת הרשויות שימש כל רשות כחצר אחורית לשימושי תעשייה אותה נהוג להקים בשולי הערים.
עם השנים הרשויות התחברו דווקא במיקום שהלך והתגבש כמרכז התחבורה והעסקים של תל אביב רבתי, ועדיין ממשיכות הרשויות להתייחס לאיזורים אלה כאל שולי ערים (בעיקר גבעתיים ורמת גן).

זהו האיזור המדובר. אין לו הגדרה ברורה, אין לו שם, והוא מנוהל ע”י 3 רשויות מוניציפליות נפרדות

איזורים אלה (שהם למעשה, איזור אחד כפי שאני מנסה לצייר בכתבה זו) עתידים להיבנות לגובה בעתיד הקרוב, עם ריבוי של מיזמי בנייה עצומים ביחס לסביבתם.

דווקא הפרדיגמה הישראלית המוטעית של הרחקת המגדלים ממרכז העיר לשוליה (טוב, זו לא רק פרדיגמה ישראלית, גם פאריז אימצה אותה) היא זו שמבלי לשים לב, תהפוך את “איזור הספר” הזה, שעל הנייר נמצא בקצה הרשויות אך בפועל הולך ומתגבש כמרכז עיר – לאחד מהמקומות האינטנסיבים של תל אביב.

גבולות אותו איזור עליו אני מדבר הם מתחם הבורסה בצפון, מפעל עלית בצפון מזרח, שכונת הראשונים בר”ג במזרח, שכונת בורכוב בדרום-מזרח, נחלת יצחק בדרום, והאיילון במערב.

לכל האיזור הענק המדובר אין תכנית אב אחת מקיפה.
מה שכן יש זה “טיפטופי מגדלים” מפוזרים ללא שום תכנון שקושר אותם יחדיו (למעט תרכובת מגדלים המכונה “סיטי גבעתיים”).
כן. טיפטופי מגדלים זה רע. זה עומד להיראות ולתפקד כמו גיבוב מקרי של מגדלים.
הסיבה לבלגאן הזה היא החלוקה הלא-רלוונטית של תל אביב הגדולה לרשויות מוניציפליות שונות. זו כמובן דוגמא קלאסית לצורך באיחוד הרשויות לתל אביב, וביצירת תכנית מקיפה לעיר הגדולה שתתייחס לכל האיזור כאל חטיבה תכנונית אחת, אבל על זה אני כותב בכתבה אחרת.

אז בואו נכיר כמה תכניות מגדלים שעתידים להיבנות בקרוב מאוד בשטח-חסר-השם הזה:

  1. מגדלי היי-ליין:
    אם עד היום היה נדמה שעומס הבנייה המגדלית של איזור הבורסה מסתיים ברח’ ז’בוטינסקי בדרום, וממנו והלאה מצויות שכונות מרקמיות נמוכות, הרי שמגדלי הייליין מסמנים את ניצני חדירת המגדלים אל השכונות הנמוכות הסמוכות לבורסה מדרום (שכונת החשמונאים והראשונים). צמד המגדלים הזה עתיד לקום במפגש רח’ המתמיד וארלוזרוב, והמגדל הצפוני מבינהם כבר נמצא בשלבי דיפון.
  2. מגדלים ברח’ המתמיד 14-16 (ז’בוטינסקי 18-20)
    אין להם עדיין שם או תכנית מפורסמת, אך הם יבנו ממזרח למגדל מצלווי שהולך ומושלם בימים אלה.

    מגדלים D ו E
  3. מתחם עלית

המגרש מאחורי הבניין ההסטורי של מפעל עלית יצמח לגובה גבוה במיוחד, אחד מהמגדלים צפוי לעבור בעשרות מטרים את גובה מגדל משה אביב הסמוך. כיום מושלמת בנייתו של אחד מהמגדלים במתחם (מגדל מצלווי)
בעשור האחרון פורסמו הדמיות רבות למתחם ולא ברור עדיין איך הוא יראה. הנה כמה מהם:

מתחם עלית – הדמיה 1
מתחם עלית – הדמיה 2
זווית שונה
מתחם עלית – הדמיה 3
מתחם עלית – הדמיה 3, מבט אל עבר קומת הרחוב ומבנה המסד
מתחם עלית – הדמיה 4
מתחם עלית – הדמיה 5
מתחם עלית – הדמיה 5, הדמיה חשוכה
מתחם עלית – הדמיה 5, מפלס הרחוב ומבנה המסד
מתחם עלית – תכנית סביבה (מצלאוי עלית 1, בצפון מזרח, הוא המגדל היחיד שכבר עומד)

להמשיך לקרוא ←

מספרים לנו שהדולפינריום חוסם את המשך פיתוח הטיילת. בחיי, איזה שטויות.


כתבה זו מתבססת על כתבה קודמת שהעליתי בנושא ב15.2.2011

במסגרת הדיון סביב הריסת מבנה הדולפינריום אני שומע שוב ושוב את ההסבר לפיו ההריסה היא חלק מחזון הטיילת הרציפה בין בת ים להרצליה.
עיריית ת”א מקדמת את החזון המבורך של טיילת רציפה ונעימה בין בת-ים להרצליה.
רק שהפעם, אין שום קשר בין טיילת רציפה ובין הדולפינריום.

מי זוכר שלפני כמה שנים גם בריכת גורדון איימה על “רציפות הטיילת”?

בריכת גורדון כבר הייתה תחת איום של הריסה וניצלה. הדולפינריום הוא המאויים הבא בתור.
ההאשמה כנגד בריכת גורדון כאילו היא חוסמת את “המשך הטיילת” היא עלילה שקרית, או עלילה תמימה – תבחרו אתם. הנה לבסוף נבנה רצף המשכי לטיילת במקום תוך השארת הבריכה.

מקרה הדולפינריום הוא אפילו בוטה יותר. הדולפינריום גם הוא לא מפריע ליצירת רצף הטיילת. למעשה, הטיילת כבר רצופה כיום והדולפינריום לא מהווה חסם.

כל מה שמסומן בצהוב סביב הדולפינריום הן בליטות מיותרות במבנה שאפשר להסיר. הן לא חלק מהמבנה המרכזי של הדולפינריום, חלק מהם נבנו עם הקמת המבנה וחלק הן תוספות חאפריות.
בצמוד אליהן ישנו שביל שמקיף את הדולפינריום.

הדולפינריום תוכנן במקור עם חזית לים, וטיילת, ממש על הים!

השביל הזה נועד להיות טיילת שתקיף את הדולפינריום. אז הבעיה פתורה. הטיילת לא חסומה, והמבט פתוח לים. הסרת תוספות הבנייה תרחיב משמעותית את השביל הזה.

ועכשיו מלמעלה – שימו לב שהשביל שמקיף את הדולפינריום, עדיין קיים

הטענה כי הדולפינריום “מהווה חסם וקוטע את רצף הטיילת” לא נכונה.
מדובר באחת משתי האפשרויות:

א. אפשרות ראשונה – זו הונאה. כאשר פוסעים בטיילת לכיוון דרום, בדיוק בנקודת המפגש עם הדולפינריום מסתיימת “טיילת להט” (החלק המרכזי של הטיילת) אז גם מתווספים לנוף משטחי חנייה ענקיים ואין חופי רחצה.
השינוי הגדול במרחב מייצר להולך הרגל תחושה של סוף הטיילת. על התחושה הזו רוכבים כאשר רוצים להאשים את מבנה הדולפינריום בקטיעת הטיילת.

ב. אפשרות שנייה היא שזו מחשבה תמימה של מתכננים, כי הם פשוט לא שמו לב שהטיילת הקיפה פעם את הדולפינריום.

רבים יצאו להגנת בריכת גורדון. למה אף אחד לא נלחם על מבנה הדולפינריום?
הסיבות ברורות: בריכת גורדון הייתה מבנה פעיל ששירש ציבור קבוע וחזק, בעוד שהדולפינריום הוא מבנה נטוש, רחוק מעין ומשימוש הציבור.

להמשיך לקרוא ←

גשר בני ברק – רמת החייל מעל הירקון נפתח למעבר


הושלמו העבודות על הגשר הכפול שייקשר את איזור התעסוקה של בני ברק ותחנת הרכבת “בני ברק רמת החייל” אל עבר הגדה הצפונית של הירקון ולאיזור התעסוקה ברמת החייל.

בכמה חודשים האחרונים העבודות הוקפאו ואתר הבנייה עמד שומם. הגדרות הזמניות נפרצו ואנשים עשו שימוש בגשר.
לאחרונה חזרו לעבוד על הגשר ובימים האחרונים הוא נפתח לתנועה.

הנה כמה תמונות מאתמול והיום. (תודה למני חסדיאל על הצילומים)

 

עדכון:

מסתבר שהחיבור לרח’ הלחי עדיין לא פתוח, ואין מעקות לגשר המתחבר לרח’ הלחי.
כך שהגשר לא ממש עוזר בלהגיע לרכבת בינתיים. תודה לעמרי בן זכרי על התמונה.

להציץ בתכניות: החיבור הישיר בין מגדל מעריב העתידי לתחנת הרכבת התחתית


חיבור תת קרקעי בין תחנות רכבת תחתית למבנים עתירי קהל הוא דבר נפוץ בערים גדולות, ומאפשר למשתמשי התחבורה הציבורית לחסוך בזמן ולקצר את דרכם.

מגדל מעריב המתוכנן בימים אלה במקומו של בית מעריב בצומת קרליבך (או. צומת מעריב) מתוכנן להבנות עם חיבור ישיר בין קומה תת קרקעית של המגדל לתחנת הרכבת התחתית.

הנה כמה שרטוטים מהתכנית המקודמת שמלמדת אותנו איך יראה החיבור.

קומת קרקע. קולונדה תלווה את חזיתות המגדל לאורך דרך בגין ורח’ קרליבך, האיזורים הצבועים בטורקיז מיועדים למסחר. המסגרת הכחולה מקיפה את שטח הפרוייקט.
זהו המרתף הנמוך (-2) המחובר ישירות לתחנת הרכבת התחתית. הולך הרגל מגיע מהמסדרון ונכנס לקומה -2 כאשר בדיוק מולו ניצבים שני הדרגנועים. המסחר היחיד בקומה זו נמצא משמאלו, בשטח הצהוב
לכשהולך הרגל ימשיך ישר אל הדרגנוע הוא יגיע למפלס המרתף העליון (-1) מולו תעמוד יחידת מסחר אחת. לא תיהיה לו גישה ליחידות מסחר אחרות בקומה, המשך דרכו תיהיה פנייה פרסה לדרגנוע ההמשך שייקח אותו למפלס הקרקע (0)

הגישה ליחידות המסחר בקומה זו (-1) תעשה מתוך המסחר בקומת הקרקע, כלומר אלה יהיו המפלסים הנמוכים של המסחר בקומת הקרקע, מה שמתאים לחנויות גדולות.

לאחר הדרגנוע השני יסיים את דרכו הולך הרגל ברחוב, כאשר אין מולו יחידות מסחר, פניו לצומת מעריב וגבו אל המגדל. מכאן הוא יבחר אם להסתובב לאחור ולהכנס למגדל או להמשיך אל הסביבה.

אפשר ללמוד ממהלך התנועה הזה, שהחיבור לתחנת הרכבת תוכנן כך שלא “יעיק” עם מסחר כפוי על המשתמשים, עד כדי כך שהולך הרגל נחשף לשתי יחידות מסחר בלבד, ואלה לא מתערבות במסלולו. אני משער שזו דרישה שבוודאי הגיעה מהעירייה.

יחד עם זאת, נראה שהוחמצה כאן אפשרות לפתח מרכז מסחרי תת קרקעי במרתפים. זוהי למעשה כניסה ויציאה לתחנת הרכבת התחתית לכל דבר, בלי המתווך ה”קניוני” שאפשר לראות בפרוייקטים דומים בעולם.

החיבור בין המגדל לתחנת הרכבת התחתית בחתך
השרטוט הזה תוייג כ”קומת מרתף טיפוסית” כלומר אחת מקומות המרתף העמוקות שמתחת לחיבור לתחנת הרכבת. אני מניח שמדובר בטעות כי לא ייתכן שבכל קומה תת קרקעית יהיה חניון דו גלגלי.

החניון התת קרקעי של מגדל מעריב יהיה חניון אוטומטי, כזה שהנהג משאיר את רכבו במתקן קליטה דמוי מעלית, ורובוט מוביל את הרכב לחניה התת קרקעית. (מופיע בשרטוט)

הנספח הבא מראה את שטחי המדרכה הנרחבים מתחת למגדל ובסביבתו.
מנהרות הרכב אשר תעבורנה מתחת לצומת (רק אחת מהן נראית בשרטוט, המנהרה בין רח’ יצחק שדה לקרליבך) מייצרות שטח מדרכה רחב ברחוב, אשר יכול לשמש ככיכר פעילה.
תכנית גגות
תכנית גגות הכוללת קשרים תחבורתיים. מציגה את מסלול הקו האדום התת קרקעי (לאורך דרך בגין) ואז המסלול של הקו הירוק התת קרקעי (לאורך דרך בגין ומתפצל לקרליבך), ואת מנהרות הרכב הפרטי (בתכלת) בין רח’ יצחק שדה לרחובות קרליבך (בכיוון מזרח מערב) ולינקולן (מערב-מזרח)
הדמיה של מגדל מעריב

 

גשר בני ברק – רמת החייל מעל הירקון – עדכון בנייה 02.01.18


תמונת מצב מהעבודות על הגשר הכפול שייקשר את איזור התעסוקה של בני ברק ותחנת הרכבת “בני ברק רמת החייל” אל עבר הגדה הצפונית של הירקון ולאיזור התעסוקה ברמת החייל.

בכמה חודשים האחרונים העבודות הוקפאו ואתר הבנייה עמד שומם. הגדרות הזמניות נפרצו ואנשים עשו שימוש בגשר.
לאחרונה העבודות בשטח ממשיכות, ונקווה שהגשר יחנך במהרה.
לא נשארה שם הרבה עבודה.

הנה כמה תמונות מהיום:

זהו המעבר בין הרמפה לרח’ הלחי לבין השביל בשדה הפתוח שמקשר אל הגשר מעל הירקון
המעבר סגור, אך פרוץ, ואפשר לעבור בו
צילום לכיוון ההפוך
רחוק יותר
צילום לכיוון רמת החייל והגשר הכפול מעל הירקון
אפשר לעבור, אבל אסור. כולם עוברים
החיבור לפארק הירקון
צילום מכיוון פארק הירקון לאיזור התעסוקה של בני ברק
צילום נוסף מהפארק

 

הדמית הגשר המתוכנן

למה אני נגד ערבית במרחב הציבורי, ואני לא גזען.


רוב קוראי וקוראות הכותרת הנ”ל יסתפקו בהצהרה הזו כדי לכנות אותי גזען. להם/ן אני יכול להבטיח שעד סוף הכתבה ישוכנעו שאני לא גזען.

אני מה שרוב הקוראים יכנו “שמאלני”.
אני בעד וויתורים. שתי מדינות לשני עמים, פינוי חלק מההתנחלוית, וכ’.
אני לא מגדיר עצמי כשמאל או ימין, אבל מניח שלהרבה הוויתורים הנ”ל מספיקים כדי לתייג אותי.

איך יכול להיות ששמאלני מתנגד להופעת השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל?

כדי לענות על השאלה הזו עליי קודם כל לשכנע אותך הקורא/ת לזנוח לרגע את הסקאלה הנפוצה בישראל המשמשת לקיטלוג דעות פוליטיות-מדיניות.
הדיון המדיני-לאומי מתיישב על סקאלה שנעה בין “אוהב ערבים” מצד אחד ל”איש ארץ ישראל השלמה” מצד שני. אנשים מצפים ל”סל” מוכן של דעות מכל צד כזה בסקאלה. (לדוגמא: מצפים ממי שמאמין בא”י השלמה, שיתמוך בחנינה לאלאור אזריה. או מצפים ממי שמתנדב במחסום-וואצ’ שיתמוך במסירת רמת הגולן)

אז עכשיו נקפיא את הפרדיגמה של שמאל וימין מדיני ונתייחס לדברים ללא הסקאלה הזו.

בשנים האחרונות, הגישה בישראל לשפה הערבית עוברת שינוי איטי. הערבית, שהיא שפה רשמית במדינה צוברת תאוצה ונעשה בה יותר ויותר שימוש במרחב הציבורי.

התופעה הזו נראית בעין יפה ע”י ציבור גדול שמרגיש שהרחבת השימוש בערבית מתקן עוול ומפחית אפליה של הציבור הערבי החי במדינה השייכת לו, ולא ממש דוברת את שפתו.

מימין: שלטי כבישים לפני הוספת השפה הערבית. משמאל: אחרי. נתיבי איילון©

“אם שלום זה כבר פאסה, לפחות נבנה דו קיום”

דווקא בתקופה האופטימית סביב אמצע שנות ה90, הנרטיב של “דו קיום” ו”מרחב משותף” היה חלש בהרבה מהנרטיב של “שתי מדינות לשני עמים”.

יכול להיות שמכיוון שהשלום לא נראה באופק, האנרגיות של מחנה השלום (שצריכות למצוא ביטוי כלשהו) פשוט הופנו מהתעסקות בהסדרי שלום, להתעסקות בבניית “דו-קיום”.

ואכן, “דו-קיום” הוא מושג שלא מפסיק להישמע, אבל מה זה דו קיום?
האם זו התערבבות של האוכלוסייה היהודית עם האוכלוסיה הערבית?
או שזו שכנות טובה בין שני עמים שונים?

אני בטוח שהרוב המוחלט בעד דו קיום. אבל איזה דו קיום?

אוטובוס בבאר שבע. צילום: הראל יוסף©

הדו-קיום מהסוג הראשון אותו הזכרתי הוא ערבוב מוחלט של שני העמים. מעניין כמה מתומכי/ות הדו קיום יסכים לכור היתוך של החברה הערבית והיהודית.
הדו-קיום מהסוג השני הוא יצירת יחסי-שכנות מעולים בין הערבים ליהודים.
הבעיה היא ששכנים בהגדרה לא גרים באותו הבית, אלא זה לצד זה ואז מדובר בהפרדה.
האם הפרדה היא דו קיום?

הבנתם/ן את הכיוון שלי. אז אני בעד הפרדה של שני העמים ויחסי שכנות מעולים. אני בעד וויתורים והסכמים. אני נגד ערבוב העמים.

פעם שמעתי משפט כזה: שני אנשים החיים בשכנות מופלאה, יכולים לרצוח אחד את השני לו היו גרים ביחד.
ככה הם הערבים והיהודים. הם עמים אחרים.

אני מבחינתי לא צריך עמים, גבולות ושפות. אבל כל עוד העולם עדיין עובד על הקונצפט הזה, עמים לא יכולים לחלוק מדינה (וכשהם חולקים, זה מגיע למלחמת אזרחים).

שלט באוטובוס בת”א

חוסר התקווה להסדר מדיני הוא בית גידול אידיאלי לרעיון “המרחב המשותף”.

אנשים לא קולטים את זה שניצחון הימין הקיצוני החרד מהסכם שלום הוא ניצחון השמאל הקיצוני, המבקש להקים מדינה ערבית-יהודית.
הקיפאון המדיני והרחבת ההתנחלויות הוא הדשן של רעיונות כמו “מרחב משותף לערבים ויהודים”.

ומכיוון שהשמאל הישראל נתפס כזה שהפסיד, וכולם/ן מנסים/ות להיות ימניים/יות, אף אחד/ת לא שם/ה לב שהשמאל הישראלי מכתיב אקסיומות שכמעט כולנו מסכימים/ות עליהם, גם הימין.
כולם/ן רואים/ות את הוספת השפה הערבית כהתקדמות חיובית.

ציטוט מאתר האגודה לזכויות האזרח בישראל: “הנכחת השפה הערבית במרחב הציבורי בישראל היא דרך מרכזית לקידום מרחב ציבורי משותף, שוויון יהודי-ערבי ושותפות יהודית ערבית.”
מלל זה הוא חלק ממנשר הקורא להוסיף כריזה ושילוט בערבית ברכבת ישראל.

והמאבקים הללו מצליחים. השפה הערבית נכנסת לשימוש בכל מקום. דווקא בתקופה של רצף ממשלות ימין.
הערבית במרחב הציבורי היא נקודת השקה. אינטרס אחד משותף לימין הקיצוני והשמאל הקיצוני.  מקדמת “מרחב ציבורי משותף” בשמאלנית, ו”מונעת חלוקה של הארץ” בימנית.

לאחרונה מופעלים לחצים על עיריית ת”א להוסיף את השפה הערבית לסמליל העירייה הרשמי

מרחב ציבורי משותף, שיווין ושותפות. הגיע הזמן לערער את האקסיומה

הייתי מאוד רוצה לשאול את כל אותם/ן התומכים/ות ב”מרחב ציבורי משותף” האם אתם/ן באמת רוצים/ות מרחב משותף? אתם/ן רוצים/ות להתערבב?
ערבוב העמים הוא לא רק ערבוב השפות, כי אם ערבוב תרבויות, מנטליות, התנהגויות, תפיסות עולם. האם הסיכסוך ייעלם לאחר ההתערבבות?

להמשיך לקרוא ←

מסלול תיירותי מוקם בת”א. הידד! רק נקווה שלא יסיים כמו קודמיו…


מסלול תיירותי מסומן הוא חיובי מאוד לעיר.
אמנם לא צריך סימון כדי לטייל בעיר, אך הסימון מנכיח את האווירה התיירותית ומזמין את האנשים להיות קצת תיירים בעיר שלהם.
כמובן שהוא גם מנגיש לתיירי-חוץ את אתרי החובה והופך את הכל לקריא ומזמין.

בימים אילו מוקם מסלול תיירותי בלב תל אביב המכונה “שביל העצמאות”.
השביל מוקם ע”י מנהלת “עיר עולם” של עיריית ת”א-יפו והוא מתוכנן לעבור בנקודות משמעותיות כמו מוזיאון ההגנה, בית הכנסת הגדול, הקיוסק הראשון בעיר, מגדל שלום מאיר, מוזיאון הרצלילינבלום וגולת הכותרת היא כמובן היכל העצמאות (שהוא מוזנח ועלוב, אך ביום בו יחנך השביל, צפויות להתחיל עבודות לשיקומו, ומגיל העצמאות המקורית תוצב בו.)

השביל קצר מאוד. אורכו כקילומטר אחד. אין ספק שאפשר וצריך להקים שבילי תיירות ארוכים יותר בת”א. המסלול המיועד מתוכנן להיות סופר ממוקד; הוא יחלוף על פני אתרי “מורשת” לאומיים. כלומר זהו מסלול תיירותי ברמה הארצית. לא ממש השביל למי שרוצה להכיר את העיר תל אביב.

סימון המסלול

הביטוי החזותי של שביל העצמאות הוא מושקע בהרבה ממסלולי התיירות הקודמים שהיו בת”א (עליהם ארחיב מיד).
פס מובחן מלווה את המסלול ונבדל חזותית משאר המדרכה בגוון ובחומר.
בלילה הוא יואר ברצף נורות מובנות.
המסלול עבר עבודת מיתוג ויושק יישומון לטלפונים וטאבלטים שיעשיר את החוויה.

אני מאוד מקווה שהפס המובדל יישמר היטב והנורות לאורכו ימשיכו לדלוק.

המיזם כולל גם יצירה של שפה אחידה לשילוט תיירותי סביב אתרים בסביבה. בעתיד, לכשיוצבו שלטים אילו אסקור אותם בבלוג.

הדמיה של הפס שילווה את המסלול. יוטמע בקרקע
שלושה אבטיפוסים שונים של פס נוסו לאחרונה בשד’ רוטשילד
לאחרונה העבודות החלו
והנה קטע קצר מוכן, גם ברוטשילד
יישומון לטלפון ולטבלט יושק בקרוב
גדר זמנית סביב עבודות ההקמה עם מיצג המספר אודות שביל העצמאות

שביל העצמאות הוא יישום דגם מוכר של שבילי תיירות עירוניים בעולם.
אחד המוכרים שבהם הוא שביל החירות בבוסטון, אשר מקשר בין 16 אתרים הסטוריים בעיר באמצעות פס אדום בולט מוטמע במדרכה.

שביל החירות בבוסטון

היסטוריה בעייתית של מסלולי תיירות שדעכו

הסיבה שאני מחזיק אצבעות להשתמרות טובה של הפס והמסלול בכלל היא היסטוריה לא מחמאיה של פרוייקטים דומים שכשלו כישלון מוחלט בתל אביב.

2009 – “השביל הלבן”, “השביל הכחול” ו”השביל הירוק”.

פרוייקט המסלול התיירותי האחרון שפקד את העיר נחנך ב2009 לכבוד שנת המאה לת”א, ודעך אחרי כמה שבועות.
בכל פעם שאני נזכר בזה אני מתמלא בושה; פרוייקט שלושת השבילים נחנך בקול תרועה תוך שמשפטים כמו “מורשת שתישאר לדורות הבאים” נזרקו שוב ושוב לאוויר, אך הביצוע היה כל כך חובבני וזה מה שהרג את הפרוייקט בטרם עת.

מהות הפרוייקט: השביל הלבן סייר לאורך מבנים הסטוריים בעיר. השביל הכחול סייר לאורך הים, והשביל הירוק לאורך פארק הירקון. נקודות העצירה במסלולים סומנו ע”י אריחים שהוטבעו במדרכה, והוארו בתאורת לד (בהתאם לצבע השביל) בשעות החשיכה.להמשיך לקרוא ←

עדכון בנייה: מגדל הכשרת היישוב באיזור התעסוקה של בני ברק


המגדל כבר ממש צומח לגובה. הוא יהיה אחד המגדלים הגבוהים ביותר באיזור התעסוקה של בני ברק.

 

gallery_02
קבוצת פנדום וקבוצת סופרין©
A
קבוצת פנדום וקבוצת סופרין©
2974797826
קבוצת פנדום וקבוצת סופרין©

עדכון קודם מלפני שנה וחצי

מה עומד מאחורי המונח “שאטל”, למה זה פוגע בתחבורה הציבורית ובסופו של דבר מזיק גם למשתמשי השאטל בעצמם?


בתקופה האחרונה אפשר להבחין בהופעה של שירותי הסעה המכונים בעברית עדכנית “שאטלים”.
עיריות, מכללות, חברות הייטק וגם רכבת ישראל מציעות שירותי “שאטל” ממוקדי תחבורה שונים.

חשוב להבין: “שאטלים” הוא לא שירות תחבורה ציבורית. הוא מזיק לכל הצדדים ומועיל רק לדבר אחד: יחסי ציבור.
“שאטלים” זו הזדמנות לעירייה או גוף מסחרי לסבב תקשורתי, לכרזות ולמיתוג צעיר.

ראש עיריית בת ים מצטלם עם השאטל החדש של בת ים. מאז השאטל כבר בוטל. תומר שמש©

מה שעצוב בסיפור הוא שגם הקהל לו מיועד שירות ה”שאטלים” הוא קהל שבסופו של דבר נפגע ממנו.
כדי להסביר את הטענה הזו צריך קודם להבהיר עיקרון בסיסי באשר לתחבורה ציבורית:

תחבורה ציבורית צריכה קהל כדי להתקיים.
אם מספר המשתמשים בתחבורה ציבורית הוא קטן, תדירות התח”צ בהכרח פוחתת, דבר שמרחיק קהלים רבים ממנה.
כאשר יותר אנשים צורכים תח”צ, התדירות עולה, וכך מצטרפים להשתמש בה קהלים חדשים, מה שמוסיף עוד לתדירות ולאפשרויות הנסיעה (עוד קווים) ובכך מביא עוד קהלים, ותהליך זה חוזר חלילה.

שירותי “שאטלים” למינהם חוטאים למטרה שלשמה נוצרו. המטרה היא לתת לאנשים אפשרויות נסיעה ללא רכב פרטי. אך בפועל השאטלים מחלישים את התחבורה הציבורית.

למה הפגיעה בתח”צ?

תחבורה ציבורית היא מערכת. כרטיס נסיעה אחד מאפשר שימוש בכל קוויה, באיזור מסויים.
השאטלים מיועדים לקבוצה מסויימת של אנשים. מעבר של קבוצת אנשים מהתח”צ לשאטלים מפחית את מספר הנוסעים בתח”צ, פוגע בכדאיותה ובכך מפחית את תדירותה.
הבעיה ממשיכה בכך שאותה קבוצת אנשים המשתמשת בשאטלים היא כמעט תמיד נמוכה מידיי, ובכך שירות השאטלים אינו מזין את עצמו כלכלית, וחודל מלפעול בסופו של דבר.

“שאטל” לרמת החייל
“שאטל” למכללת רופין
בקול תרועה רמה
הנה גם לנו יש את ה”שאטל” שלנו
עשינו את יחסי הציבור, אפשר להפסיק את השאטל

ה”חולונית”, השאטל של חולון – בוטל בסוף 2016.
כעת, גם השאטל של בת-ים מבוטל.

מכיוון ששאטלים הם בהכרח יוזמה לא תחבורתית, אלא (כאמור) יוזמה של יחסי-ציבור, המזמין של השאטלים הוא גוף שאינו עוסק בתחבורה דבר שגורם לכך ששירות השאטלים מבוצע ע”י קבלן, שבניגוד למפעיל תחבורה ציבורית, אינו יכול לתת שירות טוב ודינאמי, המתאים את עצמו לשינויים בלתי צפויים בדרכים (תגבורים, החלפות רכבים תקולים וכ’)
בקיצור: שאטלים תמיד מספקים שירות גרוע, ולנוסעים שנכווים אין כתובת לפניות. מה גם שהתובנה היא ש”עושים להם טובה” כי הרי השאטלים הם בד”כ בחינם, כך שאף אחד לא מצפה משירות השאטלים להיות טוב.
אחרי שהם יכוו מאיכות השירות של השאטלים – הם יחזרו לרכב הפרטי. תהליך זה הוא בלתי נמנע.

הפסיכולוגיה שמאחורי המונח “שאטל”

השם הזה “שאטלים” לא סתם ממותג בניחוח בינלאומי וצעיר. המילה “שאטל” נבחרה כדי להתבדל מהתחבורה הציבורית ה”נחותה” וה”עממית”.
מי הביא לנו את השם “שאטלים”? יישויות כמו “מתחם” ו”פארק” ההייטק. כל אותם אנשים מתוחכמים שבחרו להשאיר את רכבי היוקרה בבית כדי לעבוד על ה”לפטופ” ברכבת. משם הם כבר יקחו “שאטל” לעבודה.
גם המהלך המבדל הזה, מחליש את התחבורה הציבורית. צידו השני של המטבע של הניסיון ליצור דימוי “נעלה” להסעות ה”שאטלים” הוא קיבוע הדימוי ה”נחות” של התחבורה הציבורית. שם אין עובדי הייטק ועובדים שהסתדרו. שם נוסעים דלת העם.

“יוקרתי” “מתוחכם” ו”צעיר”. בימינו, משאלת הלב הזו אינה רק מנת חלקם של “מתחמי” ההייטק. נדבקו בה כולם. כל עירייה עושה לעצמה את ה”שאטלים” שלה כי הרי אנחנו מתוחכמים מידיי בשביל לקחת אוטובוס.

אם רק היו מנתבים את כל הנסיונות למתג את ה”שאטלים” בנסיונות לשפר את התחבורה הציבורית הקיימת, היו מרוויחים כולם. גם המתוחכמים וגם דלת העם.

 

בהקשר זה: שירותים מיוחדים של תח”צ עבור מגזרים ספציפיים בלבד – רעיון גרוע.

אשדוד תקים בקרוב סככות אוטובוס ראויות, האם בשאר הארץ ילמדו?


סככות ההמתנה החדשות באשדוד יהיו גדולות יותר, ארוכות יותר ומוצלות יותר.
הן תכלולנה עמדות להטענת רב-קו, איזור מוגן בקיר זכוכית צידי לכיוון הכביש לימי גשם סוערים, ויותר מקומות ישיבה.

גם העיצוב, פשוט ואלגנטי. יש התאמה בין חלקי הריהוט השונים והסככה.

הסככות מבוצעות במסגרת מיזם “REWAY” ” זהו מיזם שנעשה במימון משרד התחבורה ומטרתו ליצור “מודל למערכת תחבורה בת קיימא מתקדמת ואטרקטיבית”.

נקווה שאנשים משפיעים כמו רון חולדאי ומיטל להבי יגיעו לבדוק את הסככות ליכשיותקנו, ובכך יוחלט גם בעיריית ת”א-יפו על שיפור הסככות. מת”א לשאר המדינה הדרך מובטחת.

וידאו אווירה קצרצר אודות מיזם REWAY.
לצערי אין כרגע אתר אינטרנט רשמי באוויר בנושא המיזם הזה.

 

איזו התקדמות: שביל האופניים הראשון בת”א מול שביל האופניים האחרון (1994-2017)


כרונולגיית שבילי האופניים בתל אביב שווה רשומה בפני עצמה. על כך אכתוב בפעם אחרת. בינתיים הנה כמה נק’ שראויות לציון לאורך מסלול הנסיונות לשפר את שבילי האופניים בת”א.

שביל האופניים הראשון בתל אביב, ברח’ שטרית, הוקם ב1994:

לא ממש ידעו איפה למקם אותו.

שביל האופניים האחרון, המוקדם בימים אלה ברח’ שמחה הולצברג:

שביל שמופרד גם מהמדרכה, גם מהכביש, וגם מהחניה. יש אפילו הפרדה מפלסית. צילום: עמ’ הפייסבוק: “שבילי אופניים בכאילו”

קשה למנות את מספר הטעויות בתכנונו של שביל האופניים הראשון, ברח’ שטרית. מה שגם שהתמונה צולמה בשנים האחרונות, לאחר שנעשו שוב ושוב נסיונות לתקן את הטעויות בשביל הזה.

אני עוד זוכר שהיו גומות עצים לאורך השביל הזה.

לתקופה מסויימת השביל בשטרית נראה כך

בשנים האחרונות אנו מבחינים בהיעלמות של יותר ויותר שבילי אופניים מגוחכים שסומנו ע”י סימון אופניים מבלי לטרוח להתאים את התשתית כך שתחצוץ בין רוכבי האופנים למשתמשי הדרך האחרים.

שבילים כמו זה ברח’ ארהון בקר כבר מזמן לא נסללים, וחלקם אף נעלמים

יחד עם ההתקדמות, עדיין נעשות טעויות קשות גם בימים אילו.
הנה דוגמא לשביל אופניים חדש לגמרי משד’ ההשכלה (פינת תובל) שנסלל ללא מדרכה בצמוד אליו, מה שהופך אותו למסוכן ביותר.

שביל אופניים ללא איזור הולכי רגל צמוד אליו הוא מסוכן ועדיף שכבר לא יהיה בכלל.

עוד שינוי גדול שאנחנו רואים הוא ההשקעה בחזות השבילים. שבילים בודדים בעיר נצבעו בצבע ירוק מה שמבליט אותם ועוזר במיצובם.

מעבר חציה לאופניים בצבע. רח’ אבן גבירול

גם כאן יש בעיות. העירייה בחרה בצבע הכי זול שהיה בנמצא, והתוצאה היא מחיקה כמעט מוחלטת של צבע השבילים:

שביל האופניים הזה (בצד השמאלי של הכביש) היה בצבע ירוק עד לא מזמן. הצבע נמחק.

עוד שיפור שיש לשפר הוא הניסיון החדש הזה ליצור רצף בין שבילי אופניים בעיר.
הכוונה מובנת וטובה אבל התוצאה בשטח נראית כמו פעולת עובדי רס”ר, ולא תורמת לרוכבים ולהולכים בכלל.

הכוונה הייתה טובה אבל זה מכוער ולא מועיל. ניסיון הרצפת שבילי אופניים בשד’ רוטשילד

תמיד נחמד לסיים רשומה כזו בדוגמא טובה ומאירת עיניים.
הנה שביל אופניים עם נראות טובה, ועם הפרדה ברורה משאר משתמשי הדרך:

עיריית ת”א – תלמדי

הושלמו עבודות החיבור של מנהרת לובה אליאב בשרונה. הפתיחה ביום רביעי (1.11)


מנהרת לובה אליאב היא מנהרת רכב גדולת מימדים המקשרת את חניוני המגדלים בשרונה.
החל מיום ד’ הקרוב היא תקשר בין רח’ קפלן לרח’ הארבעה (כיום היא מקשרת בינהן באמצעות מעקף זמני, כביש שירות על הקרקע שצמוד לגשר קלקא. כביש זה יבוטל ובמקומו תוקם מדרכה רחבה בין הכביש לחזית המסחרית של מגדלי עזריאלי שרונה.

כך זה נראה לפני שנתיים. לא יודע למה היה צריך יותר משנתיים עבודה על זה. החיבור התת קרקעי שנראה כאן הוא בין מגדל עזריאלי שרונה למגדלי גינדי שרונה.
כך הוא נראה אחרי כמה חודשים
המקטע הכחול והצהוב פתוחים כמה שנים ואין בינהם חיבור רצוף. המקטע הסגול, הוא זה שיפתח השבוע. אחוזות החוף©
ועוד שרטוט של מערכת המנהרות. אחוזות החוף©

בעתיד תתאפשר גישה למנהרה גם מדרך בגין, מהחלק המשוקע של צומת בגין קפלן:

החיבור הזה מצומת בגין קפלן ממתין כבר 15 שנה להתחברות למערכת המנהרות של שרונה. מתי יעשה בו שימוש?

עדכון בנייה: סביבת תחנת רכבת הרצליה


תחנת הרכבת בהרצליה משנה פניה שוב ושוב בשנים האחרונות, והיא צפויה לעבור עוד שינויים רבים בעתיד.

השינוי המשמעותי ביותר מתרחש בימים אלה. תוואי מסילת רכבת ישראל משתנה מצפון לתחנה, הוא זז מעט מזרחה ויתחבר להמשך התוואי המקורי מצפון לתחנת רכבת הרצליה.
זו גם הסיבה להשבתות החוזרות של קו הרכבת לאחרונה.

ניתן להבחין בבירור בתוואי המסילות החדש שעדיין לא חובר לרשת (מצד ימין) זוג המסילות במרכז התמונה יוסט ימינה (מזרחה) איילון צפונה מוסתר ע”י הקיר האקוסטי מימין.
התוואי החדש של מסילת הרכבת – בין כבישי האיילון. משרד התחבורה©

ביטול תוואי המסילות הישן ישחרר את הקרקע להשלמת כביש איילון דרומה.
בשלב זה איילון דרומה מתחיל במחלף שבעת הכוכבים. בקרוב יסלול ההמשך שלו לכיוון צפון.

התחנה התחדשה ברציפים חדשים לאחרונה, שעדיין לא פעילים. רציפים אילו יקלטו את קו הרכבת שייסע לרוחב איזור השרון (לאורך כביש 531). משמאל לקיר האקוסטי משמאל כבר מתפקד כביש איילון צפונה. מימין יסלל בקרוב האיילון דרומה, לאחר סיום עבודות הסטת המסילה.

שכונת “הרצליה הילס”

ברצועת השטח הכלואה בין האיילון לכביש 2 נבנה פרוייקט בשם הרצליה הילס.
לאחרונה אפשר להבחין שרוב הבינוי כבר עומד.
הפרוייקט יכלול כמה מגדלי מגורים ומרכז מסחרי.
חבל שהיזמים והעירייה לא זיהו את הפוטנציאל שבמיקום המרכזי, ולא טרחו לתכנן בינוי עירוני עם רחובות והתחברות טובה לבנייה הסובבת.

מי שלא מכיר את הפרוייקט, הנה וידאו מבחיל:

בניין צ’ק פוינט מוכן. אי אפשר לבנות קירות ירוקים בלי אדריכלות מגזינים?


הדבר היחיד שיפה בחזית בניין צ’ק פוינק הוא הצמחייה. האדריכלות רק הורסת.
זה חבל, כי צמחייה אנכית על חזיתות היא דבר מבורך מהרבה בחינות, אך אדריכלים בוחרים להשתמש בצמחייה כעיטור נוסף לתכשיט שהם מייצרים.

חבל שלא נבנה קיר ירוק ללא העיטורים המזעזעים הללו.

בנוסף, חזיתות הבניין בקומת הרחוב לא מאפשרות יצירת חיי רחוב.
חזיתות רחוב גרועות הן התבחין הכי חשוב של בניין, מה שהופך את הבניין הזה לרע ביותר.

חזית צפונית. סתומה לרחוב
חזית מזרחית. סתומה לרחוב

עדכון בנייה: מגדלי אלון


צמד המגדלים “אלון” עומדים מוכנים כמעט לגמרי, כאשר הגדרות סביב אתר הבנייה הוסרו בימים אלה.

הזדמנות טובה לבדוק את המרחב הציבורי שנוסף לעיר ולהתרשם מאיכותו.

מגדלי אלון כוללים בינוי נמוך והרבה חזיתות פעילות לרחוב.
אחת הידיעות החשובות לגבי מגדלי אלון היא העובדה שתיאטרון תמונע יעבור לכאן מרח’ שונצינו.
טוב מאוד שמוסד כמו תיאטרון יוצא ממבנה במצב פיסי מביש ועובר להתאכלס במבנה ראוי. יהיה מעניין לראות את התפקוד שלו במיקום החדש.

המרחב הציבורי בין המגדלים. כאן יהיה מסחר אך גם בחזיתות החיצוניות
סתם תמונה מטופשת
החצר הפנימית, צילום ממזרח למערב
מדרכה ברוחב ראוי לאורך יגאל אלון, והמשך סלילת שביל האופניים
רחוב חדש נולד. עובר בין בית אשדר למגדלי אלון
המגדלים כוללים בינוי המתייחס לרחוב
הדמיה

ניסוי: שלטי רחובות חדשים במרכז תל אביב


שלטי רחובות חדשים נצפו במרכז ת”א (ברח’ דיזנגוף פינת ארלוזרוב)

השלטים הם מסוג נצמד לעמודים קיימים, דבר שבהחלט כדאי ליישם בת”א, עקב ריבוי העמודים שכבר קיים על המדרכות ומעמיס יתר על המידה.
הגרפיקה מרעננת. שמות הרחובות בעברית מפורטים מידיי.
עדכונים נוספים בקרוב